לפני כשבוע נפגשתי עם חברותיי לפיקניק שכלל ילדים ובני זוג. אני לא יודעת כמה אנשים היינו בדיוק, חברותיי לא מפסיקות להתרבות ונראה שבכל פעם שאנחנו נפגשות נוסף עוד ילד לחבורה ההולכת וגדלה.
מכיוון שהפלוס אחד שלי ואני מתנהלים כרגע כמשפחה היחידה בה המבוגרים רבים מהילדים יכולתי לשבת בנחת בזמן שמיני-בוס עשה אימון קרדיו לאבא.
הם אפילו הלכו ביחד להאכיל ברווזים והשאירו אותי מתמוגגת מאושר למראה אינספור הורים רצים סביב עוללים בזמן שאני שותה אייס קפה.
הציפורים צייצו, מולי נחו בורקסים ופירות חתוכים והבוקר נראה מבטיח, עד שלעיני נגלה מחזה בו הפלוס אחד מלמד את העולל להאכיל ברווזים כשהוא מחזיק חתיכת לחם מיקרוסקופית בשתי אצבעות, מתכון בטוח לילד עם כמה אצבעות פחות מהנורמה המקובלת. כמובן שהדבר הראשון שרציתי לעשות הוא לצרוח "לאאאאאא!!!!"
"בלי האצבע המורה הוא לעולם לא יוכל להעביר קדימה סטוריז משעממים!" למרות שבמבט לאחור אני מבינה שזה היה ברווז קטן ולא תנין או דב, ומודה ששניהם יצאו מהפרק המבעית הזה של נאשיונאל ג'יאוגרפיק ללא פגע.
אבל מה זה אומר על הצורה שבה אנחנו, האמהות, מסתכלות על האבות של הילדים שלנו? אני לא מדברת על אבות סופר נני שיודעים לדלג באלגנטיות בין עבודה, לאפיית חלות, למשחק כדורגל ואז למסיבת תה, אלו במיעוט, ממש כמו האבות שהתקשורת שלהם עם הילדים מסתכמת בנהימה וישיבה לידם תוך כדי בדיקה אובססיבית של מניות ואינסטגרם.
רובנו מתנהלות מול האבא הממוצע. כזה שעושה את מה שצריך כשמבקשים ממנו, אבל גם כזה שאם לא תתקשרי להזכיר לו שהילד צריך לשתות מים מדי פעם, יחזיר הביתה ילד מיובש.
אני לא יודעת למה כשאנחנו רואות אבא עם ילד, אנחנו נכנסות למצב אליו נכנסים גברים מסוימים כשהם רואים אישה נכנסת לחניון, הם מבינים שטכנית היא מסוגלת להחנות את הרכב לא פחות טוב מכל גבר, אבל עמוק בפנים הם לא חושבים שהיא באמת תסתדר. זו ההרגשה שלנו אל מול אבות עם הילדים שלנו, אנחנו מבינות שהכל יהיה בסדר, אבל ממש רוצות לציין שהדרך שלהם היא לא "האיכותית" ביותר להגיע מנקודה א לנקודה ב.
וזה מוזר, כי כאימהות כל מה שאנחנו עושות הוא להכיל שיטות הורות שונות ומשונות - מהנהנות בהבנה לאמא שכל ילדיה ישנים איתה במיטה, מסכימות שמאד חשוב להניק עד גיל שנה גם אם הילדים הפרטיים שלנו מעולם לא ראו ציצי, ומזדהות עם אימהות שמודות שלפעמים הן פשוט נוטעות את הילד מול הטלוויזיה. אז למה כל כך קשה לנו לקבל שהגבר שבחרנו לחלוק איתו גנים ולייצר יחד איתו אדם חדש לחלוטין עושה דברים בצורה שונה מאיתנו?
נכון, לפעמים אנחנו סומכות עליהם ואז מגלות שהילד הלך לגן ביום השואה עם חולצה של נבחרת גרמניה, ולפעמים הם מצליחים לדפוק דברים שטכנית פשוט יותר לעשות בצורה הנכונה. כמו לגרוב גרב אחד אדום ואחד כחול למרות שהגרביים מסודרים בזוגות. אבל בשורה התחתונה רוב האבות מתמודדים עם ההורות כמו האמהות, פשוט קצת אחרת.
עכשיו אולי יקפצו כמה אמהות שיזדעקו ויספרו על ה"בעלולי" שלהן, שמבשל, מנקה, מצחצח ומלביש. ואני בהחלט שמחה שיש נשים שידעו לבחור גברים כאלו, כמו שיש גברים שזכו בנשים מקסימות שרוצות סקס על בסיס שעתי ונהנות מדברים כמו לקפל כביסה. אבל אני לא מקנאה. לא לא. הכל מתאזן בסופו של דבר, ואני בטוחה שעל כל בעל שלא יודע להחליף מצעים יש שניים שלא יודעים להחליף גלגל, ואני באמת לא יודעת להגיד לכן מה עדיף.
