לנוח, לזרום, לוותר - המדריך השלם לנסיעה לחו"ל עם הילדים

לפני כשבועיים מיני-בוס ואני עלינו על טיסה לארה"ב. זו ממש לא הפעם הראשונה שאני טסה איתו לחו"ל, אבל זו הפעם הראשונה שהיחס ביננו היה אחד לאחד - בלי עזרה מהפלוס אחד. אני חושבת שזה הזמן הארוך ביותר שביליתי עם מיני-בוס לבד אי פעם. הרי השגרה של כולנו מלאה בני זוג, גני ילדים, בתי ספר, חוגים וסבים שכל מטרתם היא לצמצם את הזמן שלנו עם הילדים, והפעם לא הייתה גננת שיכולתי להגיד לה "הוא קם ממש עצבני היום", עם חיוך מתנצל רגע לפני שאני עושה פרסה ובורחת, או מישהו לתת לו מכה בשתיים בלילה כדי לבסס את העובדה שאני ממש לא קמה מהמיטה. זו הייתה חוויה מעניינת ושונה, הכרתי צדדים חדשים ומגניבים במיוחד באיש הקטן שחי איתי ורוב הזמן היה לנו ממש כיף ביחד. מצד שני אני חייבת להודות - שבוע זה הרבה.
כשאת מסתובבת ברחבי ניו יורק וושינגטון עם אדם שחושב שהעובדה שהוא ראה סנאי או שני אוטובוסים ברצף הם שיא היום, את חושבת על כל הדברים הקטנים והגדולים שיכולים לשדרג לך את הנסיעה, אז יצרתי רשימת המלצות קצרה לאימהות המטיילות:

מעבר לעובדה שכבר חודש אני מפמפמת למיני בוס שבקרוב נעלה על מטוס בו "חייבים לדבר בשקט אחרת יורידו אותנו מהטיסה", אין תחליף לביקור באחת מרשתות הסטוק - לטיסה של 12 שעות הגעתי מצוידת כמו מנהלת קייטנה עם הפרעות קשב, אוחזת בטרולי מלא חוברות צביעה, מכוניות, מטוסים, לגו, פאזלים וספרים. בנוסף גיליתי שמנוי לנטפליקס באייפד מאפשר להוריד מאות שעות של סרטים מצוירים וארזתי חטיפים שהיו מספיקים למשפחה של עשרה. את כל ההפתעות האלו, פרט לאייפד, השארנו ברחבי אמריקה כמו משחק הפוך של חפש את המטמון, אולי בשנה הבאה נחזור לחפש אותן.

בחו"ל תמיד יש תחושה של ריצת מרתון. צריך לעבור במאפיה שמכינה את הקאפקייק האינסטגרמי המושלם, להצטלם ליד איזו אנדרטה, לעבור במוזיאון ילדים, מוזיאון חלל ומוזיאון טבע, לבקר את הדודה החרשת שמעולם לא הכרנו, לעשות שופינג, לקפוץ לחצי יום באאוטלט ולצאת עם חבילת גרביים בארבעה דולר רק כדי להגיד שקנינו משהו ולשבת לפחות שמונה דקות בשמש עם כוס קפה של סטארבאקס כדי "לחוות את העיר". הפעם החלטתי שאני מחבקת את העייפות. אני של לפני שש שנים הייתה בועטת באני בת השלושים וקצת עם סטילטו מחודד לו הייתי רואה את עצמי נכנסת למיטה לקראת השעה תשע בערב, או ישנה שנ"ץ יחד עם מיני בוס. אבל אני של היום עייפה, והעובדה שוויתרתי לעצמי על תמונה על רקע הקפיטול סתם כי לא היה לי כוח נותנת לי עד היום תחושת ניצחון מתנשאת, משל איני חלק מההמון התיירותי הפשוט.

כולנו אוהבים את הילדים שלנו, ולבלות איתם 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע זו חוויה נהדרת. העניין הוא שרוב הילדים שיודעים לדבר, חופרים. הם חופרים על האוטובוסים ועל השמש, על הכלבים, המדרכות, הצעצועים, האוכל והמכוניות, והם עושים את זה בלופ בלתי פוסק שנעצר רק לצורך אכילה או שינה. ולא משנה עד כמה הם מצחיקים. גם להסתובב עם עדי אשכנזי יימאס אחרי כמה ימים. בדיוק בגלל זה דאגתי להמלצה על בייביסיטרית אמינה ומקסימה ששמרה על האוצר בזמן שהוא ישן, שעות ששדרגו לי את הטיול ונתנו לי ליהנות קצת לבד. אני לא אומרת שצריך להותיר את הילד עם ההומלסית הראשונה שתראו ברחוב, אבל הרצון לבלות קצת לבד במקום שלא מגיש טושים לשולחן הוא לגמרי לגיטימי.

הדבר החשוב ביותר בנסיעה לחו"ל עם ילדים, פרט ל-WIFI הוא היכולת לזרום. ביום יום גם אני מעמידה פנים שחשוב שהילד יאכל ירקות, ובשמונה בערב יש כיבוי אורות. אבל לנסות לשמור על לו"ז או גבולות בחו"ל זה כמו לנסות לשכנע טבעוני להיכנס לפיטר לוגר, סתם מעצבן את כולם וממש לא נחוץ. אני מודה שהיו ימים שנפתחו בפיצה או גלידה לארוחת בוקר, ויש סיכוי שהוא ראה יותר משלושים דקות של אייפד ביום ועשה פיפי כמה מטרים ממדשאות הבית הלבן כי אימא לא ידעה איפה להתחיל לחפש שירותים, אבל שנינו היינו שמחים ושבעים, ובכל מקרה ממש עוד כמה ימים הוא חוזר לגן. הם כבר יחזירו אותו לתלם. תודה לאל.