ג'ני והילד שלה. ג'ני דנסון, באדיבות המצולמים
באדיבות המצולמים/ג'ני דנסון

שיאכל גלידה לצהריים: מונולוג של אמא שלא מנסה להיות מושלמת

18.10.2018 / 15:02

מצליחה בקשר נפלא עם הגננת, לנווט בין קריירה, אימהות וזוגיות, לתקתק בית ובין לבין לעשות סקס, להתאמן, לאכול נכון ולעשות גוונים בזמן? אולי בכל זאת תתחילי לחסוך לפסיכולוג של הילד

אני מתה על תכניות בישול. האקשן, התשוקה של האנשים לאוכל, המנות - תכניות בישול הן תחביב שאני מטפחת מאז ששמעתי לראשונה שיש דבר כזה אנשים שמבשלים את עצמם ויוצא להם טעים. העניין הוא שאת התוכניות האלו אני רואה כמו ילד קטן שאומר שהוא קורא ספר, מסתכלת על התמונות הצבעוניות מבלי להבין מה לעזאזל קורה.

כי אני לא מבשלת. בעולם מלא מנות פוטוגניות ונוטפות סטייל, המטבח שלי בעיקר נקי. זה לא שאני אדם נטול קואורדינציה ששורף חביתות, אני מסוגלת לחתוך סלט מבלי להשאיר בתוכו חתיכות מהאצבע שלי ולעקוב בצורה די מדויקת אחרי מתכונים מבלי להסתכן בהרעלה, הסיבה לכך שאני לא מבשלת היא פשוטה - אני לא אוהבת לבשל.

אז מה אתם אוכלים? שואלים אותי אנשים טובים ולחוצים. ובכן, מבט חטוף במשפחה שלי מבטיח שאף אחד מאתנו לא נמצא בסכנת הכחדה. התפריט העיקרי שלנו נקרא "אוכל של חמותי" שמגיע לביתי אחרי שנים בהן ביססתי את מעמדי ככלה חביבה ומשעשעת אך נטולת כישורי האכלה. ובימים בהם המקרר ריק, אני, כמו הרבה אנשים אחרים במגוון רחב של תחומים - מסתדרת. בין אם זו חביתה וטוסט, פסטה ברוטב עגבניות מקופסה או חלילה מקדונלדס וגלידה, מיני-בוס, אני והפלוס אחד שלי מסתובבים בעולם הזה שבעים, ומבחינתי זה מה שחשוב. מי החליט שבישול הוא תו איכות לאימהות? ולמה לעזאזל העובדה שמבחינתי כמון, סומאק ופפריקה יכולים להיות שמות של ילדים בהרצליה פיתוח הופכת אותי אוטומטית לאימא לא טובה?

למה לעזאזל אנחנו "צריכות" לעשות דברים שאנחנו לא אוהבות? בשלוש השנים בהן אני נושאת בגאווה את תג האימהות למדתי לעשות המון, בין היתר לבטל את רפלקס ההקאה כשאני פוגשת בריחות שיכולים לעלף פילים, לנהל משא ומתן עם אדם זעיר שלא יודע לחבר משפטים בצורה קוהרנטית ואפילו את ההבדל החשוב ביותר בין שקית דובונים לשקית במבה (שקית דובונים נותנת שבע דקות של שקט לעומת שקית במבה ששווה רק חמש דקות), אבל הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא שאף אימא בעולם לא יכולה לעשות הכול.

אף אחת לא מצליחה לחנך, להאכיל, להשכיב לישון ללא צעקות, לזכור את השמות של האימהות של החברים שלהם, להיות בקשר נפלא עם הגננת, לנווט בין קריירה, אימהות וזוגיות, לתקתק בית ובין לבין לעשות סקס, להתאמן, לאכול נכון ולעשות גוונים בזמן. וכן, לכל אחת מאתנו יש את החברה הזו שגורמת לנו להרגיש רע כי בצורה קסומה כלשהי אצלה הכול דווקא עובד בצורה מושלמת, אבל החברה הזו היא פשוט שקרנית טובה יותר מהאחרות.

ההבדל היחיד בין כולנו הוא הוא העובדה שחלקנו מקבלות בהבנה או בהומור את חוסר היכולת שלנו ועושות את מה שאנחנו רוצות או יכולות, דבר המאפשר לנו לצלוח את האימהות בחן יחסי, ואלו שנהרס להן היום אם אימא כלשהי, בד"כ כזו שלא מצליחה ללמד את הילד שלה שנזלת זו לא מנה ראשונה, אומרת לה שזה לא בסדר להביא את הילד לגן בתחפושת של באטמן.

אין אימא שהיא מאה אחוז בסדר, כולנו קצת חרא לפעמים. אין שום טבלת ניקוד שנותנת לך שמונה נקודות על כך שהוא הולך לישון לבד או מורידה חמש נקודות על כך שהוא אוכל גלידה לצהריים. כולנו קשוחות מדי או מפנקות מדי, נותנות ממתקים, לא תמיד מקפידות על צחצוח שיניים או גוללות את האינסטגרם בזמן שהם מטפסים על סולם גבוה מדי, אבל העניין הוא שאף אחת מהפעולות האלו לא הופכות אתנו לאימהות לא טובות - זה פשוט הופך אותנו לאימהות. יש רק דבר אחד שהופך אימא לרעה באמת, וזו פגיעה מכוונת וברורה בילדים שלה. כל היתר הוא פשוט החיים.

וחוץ מזה, ממילא הם יגדלו עם תסביכים ויאשימו אותנו במערכות יחסים כושלות או חוסר יכולת להתרכז, אז לפחות בואו נהנה מהדרך, נעשה את מה שאנחנו רוצות ונוותר לעצמנו הרבה יותר. והכי חשוב, נצלם את הרגעים היפים, כדי שכשנהיה זקנות נזכור את היום בו לקחנו אותם לרכב על פוני או אירחנו בגבורה את כל ילדי הגן. וגם כדי שיהיו לנו הוכחות לכמה נפלאות אנחנו אם יום אחד הם יטענו ההפך. וגם יפות, כי הספקנו לגוונים.

לייק לפייסבוק כבר עשית? לא יודעות למה את מחכה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully