פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      בחורה בסלולרי (ShutterStock)צילום: ShutterStock
      בחורה בסלולרי (ShutterStock)צילום: ShutterStock

      אדישה או חלשה? לשחק את משחק הדייטינג הגדול ולנצח

      האם להתנהג כמו שאת מרגישה או לשחק את המשחק שלימדו אותנו שצריך לשחק? שאלת השאלות הנצחית הזאת עצבנה את נועה גורן שהחליטה לעשות מעשה

      מי שקרא את הטור הקודם ולא התאבד מיד, יודע שהפטריון, ידידי סוחר פטריות-הכיף, העניק לי ספר חכמות סיני. התוודיתי מולו שאני עוד מאוהבת במפית, והוא אמר: "אם גבר נגע לך בלב, תני לו את זה במתנה". כמובן, אם הייתי מקשיבה לכל טיפ שקיבלתי מילד פרחים, הייתם מוצאים אותי היום על גבעה בהאמפי כשלגופי רק עלה תאנה; אבל הפעם הרגשתי ששווה להקשיב. הכנסתי את הספר לתיק, והמשכתי בשלי.

      "בשלי" היה לצאת לדייט עם הג'ינג'י, אותו גבר טחון ומסתורי עם חיוך מיליארד-השקל, שבמהלך הערב סיפר שהוא מתפרנס מטיפול מיני וחקר אורגזמות, וגרם לי לשמוט את הוואסאבי שלי בתדהמה. בביתו מצאתי את אותו הספר שנתן לי הפטריון, וברגע ההוא נעורה בי מיני-מלחמה: הרציונל אמר, "היי! 'ספר הטאו' זה אחד מה-Best Sellers של כל הזמנים! זה לא צירוף מקרים, ממי!"; אבל הרגש, הסוחף יותר, השיב: "זה לא מקרי שהספר הזה הוא מוטיב חוזר". עוד לפני שהספקתי לאסוף את שתי האונות שלי לישיבת-נועה ולהסביר להן שאנחנו מתפקדים נורא, המפית סימס לי. הוא התנצל על ההתנהלות הדושית שלו, וגרם לליבי להלום בחזי כל כך חזק, שהוא כמעט פרץ ממנו ויצא לטייל ברמת-גן.

      שרטתי את ברכיי במונית חזור, יודעת מה יקרה עכשיו. התקשרתי לשיר:

      "שומעת? אני הולכת להתגנב לבית של המפית, לשלשל מהגדר את 'ספר הטאו' שנתן לי הפטריון, ולברוח."

      "סליחה?"

      "תחשבי על זה! במקום לענות להודעה, פשוט אפתיע אותו בספר-פילוסופיות מנצנץ. במקום לענות נורמלי, אשלח לו הזמנה להרפתקאות."

      "הזמנה להרפתקאות? מה את, פו הדב?"

      "אוקיי, תחשבי איתי. אני רוצה לכתוב לו ברכה מחורזת..."

      "מחורזת?! נועה -"

      "תגידי אם זה נראה לך:

      מר מפית,
      מתוך רצון שתחווה רגע של אושר טהור - החלטתי להעביר אליך ספר. אממ, יזכור.
      נועה." (אם אני משקרת לכם עכשיו, בבקשה, שהרצפה תחתיי תישמט ואני אפול ללב כדור הארץ.)

      שיר שתקה קצת. ואז אמרה מה שידעתי שתגיד, "תעשי את זה."

      היה לי ברור למה. שיר סקרנית כמוני לראות מה קורה כשלא מחכים כמה שעות ועונים להודעה, תשובה יבשה ולאקונית, ואז נפגשים בבר באחד העם וממלמלים עדכוני-חיים, ומזייפים כנות מתפרצת ככל ששותים, ואז שוכבים שוב, והכל כאילו עטוף במשמעות, ובסוף נוזל לאותה תהום מהדהדת של אי-תקשורת, היעלמות, אי-בהירות. היא ידעה שאני מנסה לפנות בחדות ממשחק הרווקות הרגיל. ובאותם רגעים, האדרנלין חנק אותי; תמיד התמודדתי עם רצון לבעוט בחוקים, לעומת הפחד לצאת מוזרה, פחד שלפרקים הצדיק את עצמו (הרי לכל מעשה נועז יש מחיר. לטור הזה, יש מחיר). אבל בשלב הזה לא עצרתי לחשוב, ולא התמודדתי עם כמה שאלות שעתידות להצליף בי.

      "זהו", לחשתי לפלאפון, "הגעתי לדירה שלו. אני עולה על העץ."

      שוב, אם אני משקרת - שאלוהים יתקע לי חץ משונן בנחיר. עליתי על עץ. לא הייתה דרך אחרת לשלשל לדירת המפית את הספר, ואז ראיתי שדווקא כן יש דרך, נגיד שימוש בהמצאה הגאונית "מסקינטייפ" שבמקרה ארזתי, אז ירדתי מהעץ התל-אביבי שטיפסתי עליו ופשוט הצמדתי לשער שלו את השלל (ספר + ברכה פסיכוטית), וככל שהדבקתי, ככה תפסתי כמה דברים, ראשית, זו באמת התנהגות קצת מחופפת, ושנית, מה בשם כל הדורבנים בעולם אעשה אם הוא יגיע פתאום הביתה?

      מיד רצתי משם שפופת רגליים, עכשיו זה עוד יותר גרוע, חשבתי לי, אם הוא יראה אותי הוא יחשוב ששמתי לו מטען חבלה. אבל השבח לכל האלים, הצלחתי לנוס לחומוסיית פרישמן בשלום.

      "לא בכדי", אמרתי לשיר, "אני מרגישה דמיון רוחני בין החיים שלי לאלו של ג'ורג' קוסטנזה".

      היא צחקה, אבל כמי שמכירה אותי, הוסיפה: "נועה - עשית מעשה מגניב, אבל אל תחכי בחוסר ביטחון טוטאלי לתגובה שלו. אני מכירה אותך, אל תתחרפני".

      ואז חלפה שעה. ואז התחרפנתי.
      הוא לא ענה, והביטחון העצמי שלי נסדק לאט, לאט. וככה טרפתי את החומוס-ביצה בעצבנות, מה אם הרסתי הכל עכשיו, תהיתי בכאב; ניסיתי לנתח את האופי שלי, להבין למה אני נתלית במעשים מוגזמים. חשתי ריקנות עמומה, מסחררת. אילו הוא היה אומר משהו הייתי נרגעת, אבל הפלאפון שלי דמם כמו ישראל אחרי ששת הימים, והפקפוק העצמי צמרר את אצבעותיי, גרם לי לחרדתיות. התקשרתי לחברה שגרה קרוב, ולצערי, תגובתה רק החריפה את המצב.

      "מי את", היא צעקה עלי, "פישרית בת יומה, שתמרוד במשחק החיזור? "הרי "המשחק" מבוסס על הפסיכולוגיה האנושית! ומי לא כתב על זה! ג'יין אוסטן, אפלטון! כולם אמרו את אותו דבר: הגבר צד, האישה משחקת, ואז כולם צועדים לחופה ומצטלמים בחופשה סאחית בקאריביים!"

      "אני לא בטוחה שאפלטון -"

      "ככה זה עובד", היא ביטלה אותי בידה. "כל אדם רוצה את מה שקשה לו להשיג. נתת לו מתנה, והודית בחולשות שלך."

      "אבל אני רגילה להודות בחולשות שלי", מחיתי, "אני כותבת. אני לא מתביישת במה שפגום. כלומר, אני אמורה להתבייש?"

      "כן!!!" היא נדה בראשה, כאילו אני מקרה אבוד. "היום הראית לו שדי בהתנצלות קטנה, ואת אצלו בכיס."

      מוזר, חשבתי לעצמי. אני מרגישה את ההפך, שהבעתי עוצמה, שאני באמת לא כועסת עליו, הלוא גם אני הזדקקתי לסליחה מבני המין השני לפעמים. "אז יצאתי פאתטית?"

      "בכנות, נועה, כן."

      נאנחתי. והיום אני נאנחת מסיבה אחרת, על זה שהקשבתי לה, ולא לעצמי. אבל את זה נבין רק בהמשך.

      הבנתי שהרסתי כל סיכוי והלכתי הביתה, דומעת. הג'ינג'י התקשר. הוא שאל לשלומי, ובקולו שמעתי גרעין ממשי של סקרנות, של אהדה אלי. אז סיפרתי לו. "חשבתי שהוא גבר יצירתי", אמרתי, "שמעז, שיאהב את השטיק הזה".

      "ומה אם את צודקת?"

      "הוא לא הגיב בינתיים. כבר יורד הערב. אלא אם הוא מת באופן טראגי, הוא סתם מתעלם".

      "אל תחזרי הביתה", הציע הג'ינג'י. "לכי, תעשי סיבוב. תשמעי מוזיקה".

      עשיתי כדברו. בעטתי באבנים קטנות, עד שמתישהו הרחמנות העצמית התישה אותי, והעובדה ששיר זיהתה את מהלכיי, גרמה לי לרצות לשנות אותם. מחיתי דמעה אחרונה והחלטתי, שגם אם אצא מוזרה, חנפנית ומתאמצת, אני עדיין רוצה להיות אני. ואז התקרבתי לבניין ביתי, וראיתי שהוצמדה שקית לדלת. נכתב עליה "נועה", ועורי סמר, רעדתי ממש, לכיוון הדלת, נשענתי עליה; ווהו! אנחנו חוזרים! הוא מטורלל כמוני, הידד! גיששתי אל תוך השקית, שולפת את 'ספר הטאו', ופתק:

      אני מאמין בקארמה, נועה. הנה, הספר שנתת, חוזר אלייך.
      לעולם אל תצטערי על מי שאת, ולעולם אל תצניעי את הייחוד שלך. עשי תמיד מה שאת מרגישה, ואת עוד תראי, זה ישתלם.
      הג'ינג'י. מאותו רגע, זה כבר לא היה משנה מה המפית יגיד. הג'ינג'י צדק. אם כבר את עושה מעשה נועז קצת, עמדי מאחוריו, בגאון; קחי את הסיכון.

      "איזה מזל שעשיתי את זה, אה?", אמרתי למפית הבוקר, מתבוננת בו כשהוא עוטה על עצמו את שמיכת הגופי שלו במקום ז'קט. הוא חייך אלי דרך המראה. "את יודעת, מישהו אחר אולי לא היה אוהב את זה שפרצת אליו לגינה וכאלה".
      "אז מישהו אחר, לא היה אוהב אותי".

      גם בפייסבוק שלנו מעניין

      תעקבי!