ה-31 לדצמבר כבר כאן ובשנים האחרונות זה נראה כאילו התאריך הזה לא מוציא החוצה רק את הבליינים שחושבים שסוף שנה היא סיבה למסיבה, אלא גם את כל הרוסים, שעד לפני כמה שנים נאלצו לשבת בשקט בבתים הקטנים שלהם, ליד עץ אשוח מקושט מפלסטיק, בעודם לועסים דג מלוח לצלילי מחרוזת שירי דבקה ובוהים בתמונות של שלג סובייטי באינסטוש.
אבל לא עוד - כי בשנים האחרונות נראה שקורה משהו טוב (או נוראי, תלוי את מי שואלים) והמונח "נובי גוד" הופך להיות מוכר ליותר ויותר ישראלים. זה כבר לא "את חוגגת כריסמס?!" מזועזע או "מה את עושה בסילבסטר?" מתעניין, אם כי "אז מה את עושה בסילב - אוי! סליחה! בנובי גוד?"
אולי זו רק אני, שהופכת אט אט לרוסיה יותר, אחרי שנים בהן ניסיתי להיות הכי ישראלית שאפשר, או הישראלים, שהתחילו להפנים שכל הרוסים האלו לא מתכוונים ללכת לשום מקום, בטח שלא בחזרה למוסקבה. אבל פתאום יש קצת אווירת חג באוויר, ואני לא מדברת על "נסענו לנצרת לראות איך הגויים עושים את זה, בשבוע הבא ניסע לספארי, לראות את הקופים" אלא לאווירה מגניבה של אנשים שמחפשים לעצמם סיבה לגיטימית ו חבר רוסי להשתכר איתו באמצע השבוע. ממש כמו מסע החיפוש אחר חברים מרוקאים שמתחיל לקראת המימונה, רק על עקבי סטילטו.
ולפני שתשלחו לי תמונות של סנטה קלאוסים עושים צ'ייסרים של דם יהודי, תנו לי להסביר שוב את מה שאני מדקלמת מדי שנה: המילה נובי, ברוסית, משמעותה חדש. המילה "גוד", למרות שהיא נשמעת כמו צרחה מתלהבת של צפונית שגילתה שהתחיל סייל בזארה, היא בעצם "שנה". מכאן, שחגיגת הנובי גוד היא חגיגת שנה חדשה. וזהו. זה לא כריסמס, לא יום ההולדת של ישו, שאגב נחגג בעשרים וחמישה לדצמבר, אם כבר מתקטננים, זה לא ה"פליס נאבידאד" שחגגתם בדרום אמריקה כשהייתם צעירים ומסטולים, זה לא רצח העם על ידי סילבסטר עם קרניים, ולא, זה גם לא יום העצמאות של סודן (שנחגג בראשון לינואר, סתם שתדעו). מה כן חוגגים בנובי גוד? את העובדה שהשנה הלועזית, זו על פיה חיים 100% מהישראלים (וגם אתם) מתחלפת.
לא נראה לי שאתם יודעים מה התאריך העברי היום. זה חודש טבת, אגב. יו-אר-וולקאם.
תסתכלו לרגע על מסך הטלפון שלכם, ה-2018 הזה, שאתם סוחבים כבר שלוש מאות שישים ומשהו ימים, עומד להיגמר. זה משמח, כי רובנו מקוים ש-2019 תהיה טובה יותר, ומאושרים לקבל הזדמנות להרוס את הכל מחדש, במהלך שנה חדשה שעוד לא מכירה אותנו ולא הספיקה להתאכזב מכך ששוב לא נרזה, לא נתאמן, לא נשקיע יותר בעבודה או בזוגיות וכנראה שגם לא נהיה נחמדים יותר. אבל לרגע אחד, בסוף 2018, כולנו מסתובבים מלאי חשיבות עצמית ומתגאים באנשים שנהיה בעוד כמה ימים, בעיקר כי זה מאפשר לנו לעשות עוד כמה דברים גרועים עד סוף השנה הנוכחית.
אני יכולה להתפלסף שעות על החשיבות של מסורת וכור ההיתוך הזה שנקרא ישראל או להסביר שהנובי גוד לא מחייב אף אחד לאכול שרימפס ולגמוע שומן חזיר, אבל התשובה הטובה ביותר לשאלה למה אנחנו מתעקשים לחגוג את החג הזה היא פשוטה - כי זה כיף! ממש ממש כיף!
אמנם אין לנו בוקר של כריסמס בו ילדים בלונדיניים בפיג'מות מפוספסות מטופפים בעליזות במורד המדרגות של בית אמריקאי אל עבר עץ עמוס מתנות, אבל כן יש לנו מסורת שזוכרים גם אלו מאתנו שעלו לפני יותר משלושה עשורים - זו מסורת של חג משפחתי שמח ונוצץ, עם שולחן מלא מטעמים ושתייה, וגם איזה עץ מקושט שההורים של רובנו סחבו איתם מרוסיה.
תסלחו לי, אבל אני לא מבינה למה התנ"ך הוא הסלקטור הגדול והכועס של כל החגים, ואם יש חג שלא נמצא ברשימה שלו, הוא לא רשאי להתקיים. כן, אני חוגגת נובי גוד. אני את תחילתה של שנה חדשה, את ההזדמנות להתחיל הכל מחדש כשמסביבי אנשים שאני אוהבת, ואני עושה את זה כשאני לבושה יפה ואוחזת בכוס שמפניה. ועם כל כבוד למי שאומר שנובי גוד זה פויה - תסתכלו מסביב - המסעדות מפוצצות, המועדונים עובדים עד הבוקר וביום שלישי כולם הולכים להגיע למשרד עם האנגאובר. גם אתם, כי יהיה רועש מדי מכדי לישון. אז זה הזמן לעלות על הרכבת הרוסית של הנובי גוד - כי if you can't beat them.... וגם, כי יש מלא וודקה. נזדרוביה, ביצ'ז!
רוצה לצחוק עוד? יופי, אנחנו גם פה, וגם כאן. תעקבו. רוצים לשפוך על ג'ני כוס שמפניה? תוכלו למצוא אותה כאן