תמיד הייתי שעירה. מאז שאני זוכרת את עצמי פחות או יותר אני נלחמת עם שיער גוף, הרבה מעבר לרגליים ושחי. גיל ההתבגרות לא הקל על התופעה. עוד בבית הספר היסודי, אני לא אשכח שהבנים היו שרים "ידיים למעלה, על הראש" רק כדי לראות למי מהבנות שמרימות ידיים צמחו שערות בבית השחי כבר. אפשר לומר שלמדתי ,כבר בגיל צעיר, לא להרים ידיים. היו זמנים בכיתה ה'1.
בפייסבוק ובאינסטגרם שלנו כבר היית?
לי לא הרשו להסיר שערות עד שהגעתי לחטיבת הביניים, ועד אז פשוט השתדלתי ללכת עם חולצות בעלות שרוולים ומכנסיים ארוכים. כן, גם בקיץ. כשהגיע הרגע שהרשו לי להסיר, בחופש הגדול שלפני כיתה ז', ההתרגשות הייתה בשיאה. כשהרגליים שלי היו חלקות ויפות הרגשתי כמו בובת ברבי. ההסרה עצמה הייתה כואבת, שכן הייתה כרוכה בשעוות ומריטות, אבל ההרגשה של אחרי הייתה כל כך נעימה.
עד מהרה ירד גם השיער בבית השחי (פה כבר נעזרתי בסכין), וככל שהזמן עבר הצטרפו עוד חלקי גוף - הידיים, הבטן (שעירה, כבר אמרתי?), הגבות, השפם וכמובן, לבסוף - המשולש הקדוש. הרגשתי חופשיה ללבוש בגד ים מבלי לשים מכנסון עליו (עוד פתרון לשעירות), ולא להתבייש להניף ידיים כאוות נפשי. הרגשה ממכרת.
אחרי כל כך הרבה שנים שאני מקפידה להסיר כל שערה סוררת מגופי, מאוד קשה לשחרר את העניין הזה. אני יכולה להבין נשים שלא מורידות שערות, זה מאוד לגיטימי מבחינתי. בואו, זה גם בדרך כלל מלווה בהמון כאב, ואנחנו פשוט עושות את זה ברצון, כאילו נולדנו לסבול. עם זאת, באיזשהו מקום, אני לא אשקר, יש בזה מן החוסר אסתטיות בעיני. כן, זהו וידוי של פמיניסטית שנכשלה.
הדבר העצוב הוא שאני לגמרי מודעת לעובדה שמדובר בהתניות ונורמות חברתיות, וששיער נחשב לדבר לא נשי רק כי החלטנו כך. שנשים "אמורות" להיראות יותר ויותר צעירות, ושבנוסף לבוטוקס, צביעת השיער האפור ומתיחות פנים, הן גם צריכות להיות חלקות כמו ילדות. למרות שבאופן מוזר נוצר מצב ששיעור זו בכלל תכונה "ילדותית" כי רק נערות צעירות לא מסירות שיער ערווה. פתאום אישה עם בוש מלא נראית לנו כמו מיצג מוזר ולא בוגר, באופן הכי אבסורדי שיש.
נחמד לראות שיש חברות גדולות שמנסות להראות שיש מקום גם לזה. שנשים לא חייבות, רק מעצם היותן נשים, להסיר את השיער. קצת כמו שעשו קמפיין עם "נשים אמיתיות" בדאב ובאמריקן איגל, לפני כשנה וחצי אדידס יצאו בקמפיין עם דוגמנית בעלת רגליים שעירות. כמובן שהם (אדידס והדוגמנית) ספגו ביקורת קשה ואף איומים באונס, אבל אין מה לעשות, כשמטלטלים את הפטריארכיה יהיו מי שיצאו נגד. גם נשים כמובן.
אז בינתיים אני ממשיכה להוריד את שיער הגוף שלי, אבל לא לצמיתות. האמת, שאף פעם לא הייתה לי התנגדות קונקרטית. זה תמיד היה "אין לי כסף לזה עכשיו" או "לא כדאי להוריד בקיץ, בגלל השיזוף". אבל אם אני חושבת על זה באמת, יכול להיות שאני פשוט רוצה לשמור לי את האופציה לגדל. יכול להיות שלעולם לא נוכל פשוט להיות מה שבא לנו, בלי לספוג ביקורת, אבל אני מעדיפה לשמור על אופטימיות, כי עובדה שעד עכשיו לא עברתי הסרת שיער בלייזר. ואלוהים יודע שהיו לי הזדמנויות. לא יכולה לספור את הפעמים שהתקשרו אלי להציע. כאילו הם יודעים שאני חצי פרסיה.