לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר שיחות על גיל. זה התחיל באחיינית בת 25 שהתלוננה שהיא לא מאמינה שהיא חוגגת 25, וחזרה ואמרה: "אני כזאת זקנה". זה המשיך בחברה שלא מסכימה לחגוג יום הולדת כי היא מחליפה קידומת ל-3 והסתיים בהתנהגות המטופשת של ג'וזי בהישרדות, שמסתבר שמה שהכי מפריע לו על האי זו העובדה שהוא לא נמצא באנטארקטיקה, שם היה יכול לשלוח את כל אותם ה"מבוגרים" על קרחונים לכיוון הים כדי שיפסיקו לגנוב לו זמן מסך.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית? למה את מחכה?
בתור מי שמשתייכת למין שמתחיל לספור את השנים בשנות כלב החל מגיל 30 מה שמפתיע אותי זו העובדה שלא באמת אכפת לי מגיל. אני בת 33, אוטוטו 34, בשלב בו אני אמורה להבין שהמניה שלי צנחה דרמטית לפני 5 שנים והיא מתרסקת כמו חנויות בלוקבאסטר, שאגב היו להיט בזמני. אבל ממש כמו טלפון הבלטה, שגם הוא היה להיט, מסתבר שנשים שעוברות את גיל 30 הן אמנם פחות נחשקות, אבל הן בהחלט עמידות יותר וקשות יותר לשבירה.
עם פילטר, אבל אז מה???
כי בחברה של היום, אני לא חושבת שיש משמעות אמתית לגיל. כן, יש דברים שאנחנו "אמורים" לעשות - לסיים תואר, להחליט על קריירה, להתחתן ואולי לעשות איזה ילד או שניים, אנחנו פשוט חייבים לבלות בכמה שיותר מסיבות ולצבור זיכרונות מבישים שאנחנו מעדיפים לשכוח ובעיקר צריכים להבין שאנחנו אנשים מבוגרים ולא גורי כלבים שיכולים להתרוצץ איפה שבא להם ולהשתין מתחת לכל עץ שאנחנו נתקעים בו. עוד דבר - "אמורים", זה לא "חייבים".
החיים היום שונים ממה שהם היו לפני 20 שנה. מצד אחד יש אותנו, מילניאלז מפונקים שחיפשו את עצמם עד גיל 35, האמינו שהשמש זורחת מהתחת (המוצק) הפרטי שלהם ומבינים רק בשנים האחרונות שכדי להצליח בחיים אנחנו צריכים לקום מהספה של אמא ואבא ואולי להתאמץ קצת כדי למלא את חשבון הבנק ומדד האושר, ומצד שני יש את כל הילדים האלו שנולדו אחרי שנת 2000, יצאו מהתינוקיה עם סמארטפון ומתרגמים לייקים לדולרים כבר מגיל 6. ונחשו מה -בת 15 שמעלה סטורי ומוציאה חשבונית היא לא חכמה או טיפשה יותר מאישה בת 38 שהחליטה שהיא עושה תואר ראשון. הן אולי לא בדיוק במקום שהן אמורות להיות בו, כי אחת צריכה ללעוס מסטיק ולדבר במילים שנגמרות ב-יוש והשנייה צריכה להיות ממורמרת ולהתלונן שהיא עלתה 4 קילו מלשבת וללמוד, אבל שתיהן עושות את מה שהן רוצות לעשות, וזה מה שבאמת חשוב.
צפו בג'וזי מפגין רגישות מאד גבוהה, אבל לעצמו
בתור מישהי שסימנה וי על המון דברים ש"צריך" לעשות וגם פספסה המון בשנות ה-20 שלה, אני יכולה להגיד לכם ש 30+ מלמד אותך משהו שלא ניתן ללמוד כשאת רצה אחרי בנים, תארים, קריירה או חתונה, וזו אומנות זריקת הזין. כשאת מחליפה קידומת לוקח לך בערך שנה להבין שהסביבה שמה אותך במשבצת ה"אישה" ואמנם מצופה ממך להתבגר, אבל גם לא באמת אכפת לאף אחד איך את עושה את זה. וכשאת מנטרלת את מה שחושבים עלייך, את מתחילה באמת לפרוח ולעשות את מה שאת רוצה.
אז עם כל הכבוד לנעורים, לעור פנים חלק, חילוף חומרים מהיר ואנרגיה בלתי נגמרת, לא הייתי רוצה לחזור אחורה. ובנוגע לג'וזי, הוא לא באמת מבין על מה הוא מדבר - לא כי הוא בן 20+, סתם כי הוא טיפש. אז לכל אותם אנשים שחושבים שהם זקנים מדי או צעירים מדי לעשות את מה שהם באמת רוצים, אני רוצה לגלות לכם שני סודות שכשהפנמתי אותם - שינו לי את החיים: הראשון הוא שהזמן היחיד שמתבזבז הוא הזמן שבו אתם לא עושים שום דבר. והשני, אולי החשוב יותר: אין שום דבר שקצת בוטוקס לא יכול לתקן.
בניגוד לאמונה של ג'וזי, זה לגמרי בסדר להתחיל דברים מאוחר (או מוקדם) מדי. נכון, אף אחד לא רוצה לראות תחת רופס בן 50+ עטוף במכנסונים קטנטנים מנער צלוליטיס עייף לכל עבר בפסטיבל מוזיקה, ומצד שני - זה לא באמת משנה, כי תחתים רופסים הם לחלוטין אחד הכוחות שמסובבים את העולם, וזו בדיוק הסיבה שהם כבר לא שואלים אף אחד.