אנשים מתחלקים לשני סוגי משיכה - אלה שנמשכים מהרגע הראשון, ואלה שצריכים להרגיש מאד בנוח אחד עם השני כדי לשחרר את הפקק שחוסם להם את הגישה לליבידו. תכל'ס, מאד נדיר שיש פערים כל כך גדולים בין אנשים שנמצאים בשכבה חברתית וטווח אסתטי דומה, וכמעט לא קורה שאדם אחד נמשך מאד לשני והשני בכלל לא.
משיכה מינית היא לא דבר ששייך לאחד, אלא מעין יישות שלישית שמתעוררת בין שניים, יותר כמו חשמל שזורם בין שתי נקודות, ולא יכול להתקיים בצורה אוטרקית, על נקודה אחת. ולכן אין מצב שבו אחד ירגיש משיכה עזה, בעוד הליבידו של השני יהיה על פלאט-ליין - היא תמיד הדדית, או שמישהו כאן לא כן עם עצמו.
בפייסבוק ובאינסטגרם שלנו כבר היית? לא ברור למה את מחכה
נשאלת השאלה איך יכול להיות שבמציאות קיימים פערים כאלה בכל זאת, והתשובה היא שרוב האנשים לא מודעים מספיק לעצמם, מונעים על ידי פחדים ודפוסים, ולכן עושים יותר מדי או פחות מדי, באינטראקציה זוגית. זו הסיבה שלפעמים יש מצב שבו כביכול אדם נמשך למישהו והשני אדיש כלפיו, אבל זו לא האמת אף פעם. האמת היא שצד אחד מנותק, סגור ואיבד את הקשר אל התחושות האמיתיות שלו, השני מגזים לכיוון השני, ושניהם מתחזקים את האשלייה הזאת ביחד, עד שהיא הופכת למציאות. כך נוצרים מצבים כמו שאנחנו רואים אצל הזוג הכי בעייתי בתוכנית, שהם כמובן שירי ולירן.
אם מסתכלים על זה מהצד זה נראה ברור מאד שלירן בעניין של שירי, ושירי - כלום. אבל אני חושבת שהמבנה הנפשי של שירי, שכולל כמובן גם חוויות שהיא מגיעה איתן למערכת היחסים הזאת, מקשים עליה לרצות להשתייך למועדון שרוצה לקבל אותה. הרבה מזה קשור לתחושת ערך עצמי נמוכה, שגורמת לה להרגיש באופן לא מודע שלא הגיוני שמישהו מתאים וטוב ירצה אותה, וגורם לה לדחייה ממנו, כי באינסטינקט שלה הוא בטוח משקר, מה שיוצר אצלה תחושה של סכנה.
אם אני צריכה לנחש הייתי מהמרת על כך שמערכות היחסים או ההתאהבויות הקודמות שלה היו מסובכות, בעיקר עם גברים שלא יכולים או לא רוצים להיות בזוגיות טובה, לא מסוגלים לתת לה את היחס שהיא רוצה ומגיע לה, או שיש להם את אותה הבעיה שיש לה, והיא שהם מעדיפים לקחת על עצמם פרויקטים ולהתאהב בנשים שלא רוצות או לא זמינות. שביננו, זה בדיוק לירן. שירי ולירן סובלים בעצם מאותה בעיה - כל מי שיודע על מה אני מדברת יודע שאדם אחד יכול להיות בשני צידי המטבע- זה שמאד רוצה מישהו לא זמין, או זה שלא זמין למישהו שמאד רוצה אותו. כולנו מכירים את האנשים שאוהבים פרויקטים, אולי אלה אפילו אנחנו בעצמנו, וברור שמאחורי החיבה הזאת לתסבוכות מתחבאים חוסר ביטחון וחוסר יכולת להאמין שמשהו חיובי יכול לקרות בזירת הזוגיות, עד כדי נסיונות לחבל. הפחד ממימוש הוא לפעמים כל כך גדול, שבמו ידיהם הם יהרסו כל סיכוי להתפתחות של מערכת שבאמת יש לה סיכוי, או שהעובדה שמישהו רוצה, יכולה לגרום לתחושת בוז ובחילה, כמו שאנחנו רואים אצל שירי.
בשיחה עם יעל ראינו בצורה מאד ברורה את המצוקה שלה. מצד אחד היא יודעת כמה לירן הוא בחור טוב, וסופר מעריכה את זה שהוא מחזיק מעמד, כשברור לה שהיא זו שהופכת את השהייה ביחד כמעט לבלתי נסבלת. אז בו זמנית היא מרגישה הכרת תודה שמעורבת בכעס כלפיו, כי אין דבר יותר קשה מאשר להיות עם מישהו שמממשיך להיות מקסים ונחמד אלייך כשלא מגיע לך - זה רק מחמיר את ההתנהגות שלה, כי ככל שהוא מכיל אותה, ככה היא מרגישה יותר אשמה, וביחס ישר גם מתעורר בה כעס כלפיו, כי הוא הגורם לרגשות האשם שלה, והלופ הזה רק ממשיך ומחמיר.
אבל האמת היא שלירן ושירי גם מאד דומים וגם נמצאים באותו מקום. לא רק שירי מפחדת ונרתעת - גם ללירן לא קל להתקרב, פשוט שהדינמיקה ביניהם שהתקבעה בשלב מאד ראשוני לא נתנה לפחד שלו ביטוי ולמעשה 'שחררה' אותו מהתמודדות עם עצמו, כי הוא כל הזמן עסוק בפעולות התקרבות כלפיה, במקום להתעסק במה שהוא רוצה ומרגיש.
בואו נמדוד את המרחק בין שירי ולירן ונתייחס אליו שרירותית כאל 100%, המרחק המקסימלי בין שני אנשים. תיאורטית כל אחד אמור ללכת 50 % מהמרחק ולהיפגש באמצע, אבל מאר ושירי מיד נבהלה וברחה לעשרת האחוזים הראשונים שלה, לירן הולך במקומה את האחוזים הנותרים כדי להגיע עד אליה, מה שגורם לה להרגיש חנוקה ולהתרחק עוד יותר. אילו לירן היה הולך רק את חמישים האחוזים שלו, עוצר ומחכה לה שם, היא גם הייתה מקבלת יותר אויר, וגם הייתה לה את האופציה לעשות צעדים משלה.
דוגמה מעולה היא למשל ויכוח. כששניים מתווכחים, אחד מהם בדרך כלל יהיה אינטנסיבי יותר בשפת הגוף שלו - הוא ירכון קדימה ויגביר את הווליום, מה שיגרום לצד השני להגן על עצמו על ידי רתיעה אינסנקטיבית אחורנית עם הגוף כדי לברוח מהמתקפה הפיזית ולא להקשיב כדי ולהפסיק את הצעקות, או במקרים קיצוניים, יקום וילך.
למעשה, אם רוצים שמישהו ישמע, מה שצריך לעשות זה דווקא לדבר יותר בשקט, כמעט בשקט מדי - מה שגורם לצד השני לרכון קדימה לכיוונך ולעשות מאמץ להקשיב לך יותר טוב, וככה גם אין סיכוי שהוא יקום וילך. הליכה אל מעבר לחמישים אחוז היא גם הטעות של צוקית, למרות שבקנה מידה הרבה יותר קטן, כי הבעיה של צוקית היא חוסר סבלנות, לא חוסר ביטחון. אבל גם אם היא תלך אחורה צעד אחד, דודו יוכל ליזום ולעשות את הצעד שלו אליה בלי להרגיש שכופים עליו התקדמות שחורגת מהקצב שלו.
אני מהמרת שהטעות של לירן תתקן את עצמה בקרוב מאד, כי לפי מה שאנחנו רואים בפרקים, הוא נמצא על קצה גבול יכולת ההכלה שלו. הוא כבר מרשה לעצמו להתבאס בגלוי, מה שהוא לא הרשה לעצמו לפני כן, ולא רחוק היום שתיגמר לו הסבלנות, ואז הוא ייעשה דבר אחד משניים - או שיקום וילך כשהההחלטה להפסיק את הניסוי גמולה בליבו, או שהוא פשוט יכעס סוף סוף, ייקח אחורה, יתחיל להתייחס לשירי באדישות, ויפסיק להתאמץ ולהזיע כל כך כדי לגרום לה לחבב אותו (מה שגורם לה לתעב אותו ממילא).
זה הדבר היחיד שיכול לתקן את המצב הלא מאוזן הזה ביניהם, ורק ככה שירי תיקח אויר, תתחיל להרגיש יותר באיזור הנוחות שלה שבו לא עפים עליה יותר מדי, חונקים אותה וגורמים לה להרגיש כמו חיה ניצודה, וגם יאפשר לה ליישב את הסתירה הקוגניטיבית בין העובדה שלירן בחור נחמד שלא מגיע לו שיכעסו עליו, לבין העובדה שהוא מתנהג בצורה לא טבעית ולא כנה.
אני לגמרי יכולה להבין למה זה מביא לה עצבים, כי אין שום דבר נורמלי בזה שבן אדם נותן למישהו להתייחס אליו ככה ועדיין ממשיך להיות מקסים, והשקר הזה גם גורם לה להתרחק עוד יותר. כשזה יקרה, תתגלה ההדדיות של הרגשות האמיתיים של שני אלה כלפי זוגיות וכלפי השני, ואני מנחשת שנגלה ששירי לא עד כדי כך נרתעת מלירון, ושלירן לא עד כדי כך מעוניין בשירי במחיר של התעללות בו. רק כשהם ייפגשו באמצע, בקו החמישים אחוז, האמת הזאת תצא לאור. כי האמת תמיד מאוזנת, והכל תמיד הדדי.