אסור לשכוח: סיפוריהן המצמררים של הנשים החזקות באמת

לסיפורי ההישרדות הקשים של ניצולי וניצולות השואה אפשר להקשיב בכמה אופנים - אפשר להקשיב לאימה ולזוועות שממלאים אותם, ולהסיק מהם מסקנות מזעזעות על האנושות. אפשר גם להקשיב לתקווה שעולה מהם - תקווה שמשחקת תפקיד עצום ביכולת של בני אדם להמשיך הלאה ולהישאר שפויים נוכח אירועים כה קשים בחייהם, ואפשר גם לשמוע שם את הכוח העצום והבלתי נדלה שיש בכל אחד מאיתנו, כוח שעומד לרשותנו כשאנו זקוקים לו.

יש לנו גם פייסבוק ואינסטגרם ששווים בדיקה

חמשת הסיפורים שבחרנו להביא כאן, כולם של נשים ששרדו את הבלתי ייאמן. לשמוע אותן מדברות על החוויות שעברו, מיישירות עיניים אל המצלמה גורם לכל אחד ואחת מאיתנו להתבייש שאי פעם העזנו להתלונן על משהו בחיים הנוחים שלנו. צפו, כי יש דברים שאסור לשכוח. לעולם.

משנת 42 עד שנת 45 היא שהתה בכמה מחנות ריכוז שונים, כולל אושוויץ. בראיון זה היא מדברת על זכרונותיה מהתקופה האיומה החל מהנסיעה לשם, 50 איש בתוך קרון, כשהפחד ודלי הצרכים היחיד שהוקצה להם מלווים אותה ואת משפחתה לגיהנום עצמו.

ביום אחד, ללא כל התראה מוקדמת, קיבלה אמה של מרגרט וייזנר הוראה להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה לביתה ולהביא איתה את כל מה שהיא יכולה לסחוב. האם לא ידעה שהיא עומדת להישלח למחנה ריכוז בדרום צרפת ולהשאיר את ביתה בת ה-18 לבד, להימלט מהמדינה, מה שעשתה - על אופניים.

כך הגיעה ביתם של בעלי מכולת קטנה, משפחה שחיו חיים נוחים בצ'כוסלובקיה, למחנה הריכוז אושוויץ, שרדה עם אימה וחזרה לביתם. גם האב שרד, אבל למרבה הטרגיות, הם לא ידע זה על זה עד שהיה מאוחר מדי.

הניה מספרת את סיפור הישרדותה, וכיצד ניצלו חייה דווקא בגלל שלא הגיעה לבית החולים של הגטו, כדי לטפל בשן כואבת. באותו יום כל הנוכחים בבית החולים הוצאו להורג, כחלק מעשרות האלפים שמתו באותו גל רציחות, כולל אחיה, הנכה מלידה.

אווה נולדה ב-34, בכפר קטן בטרנסיבניה רומניה. 30 דקות מרגע שירדו מקרון הבקר, כל משפחתה נעלמה, ורק היא והתאומה שלה נשארו בחיים ונשלחו לניסויי מנגלה. את הסיוט שעברו אי אפשר לתאר רק במילותיה שלה.