"לרגע לא חשבתי שהנורא מכל קרה": מכתב אהבה לאהוב שנפל

אהודי,
כבר כמה שעות שאני יודעת שאני הולכת לכתוב לך מכתב, וזה מוזר, לחזור לכתוב לך. הרבה זמן שלא עשיתי את זה והאמת שזה הגיע לי בדיוק בזמן הנכון. רק הבוקר חשבתי עליך, והבנתי שלקראת יום הזיכרון אני רוצה להתקרב אלייך, להתקרב לעצמי, לברר היכן אני ואיפה אתה אצלי השנה ביום הכואב הזה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אין הרבה אנשים כמוך, אהוד.
הדבר שהכי חרוט לי בגוף ממך הוא האהבה הרבה שהענקת לי כמעט מהרגע הראשון שהכרנו. עוד לפני שהיינו זוג, רק חברים לשנת-שירות, דאגת לי כל כך. היה לי לא פשוט, שנה ראשונה מחוץ לבית, תמודדות עם מצבים וצדדים חדשים שלא הכרתי בעצמי. היית בשבילי לאורך כל הדרך. זו תכונה מיוחדת אצל בחור צעיר כמוך, בן 19. עברנו יחד התאהבות וזוגיות ראשונה וצעירה לשנינו. גדלנו יחד.

זכינו להיות קרובים כל כך מאותו הערב כמה חודשים בתוך שנת-השירות, הערב שבו החזקנו ידיים ומשהו ניצת בינינו. קשה לתמצת ולכמת את האהבה הזאת, קשה לכתוב ולדייק. גם הסופר הטוב בעולם לא יצליח לכתוב את הקשר שלנו בצורה קרובה לאמת, כי 22 אותיות הן לא מספיקות כדי לתאר אותך, ואת האהבה שלנו. היא הייתה גדולה ומשמעותית, כל כך חזקה שלא יכלה לגדול עוד כנראה, ונגדעה בשיאה.

הרבה זמן עבר מאז היום ההוא, וכלום לא נשכח ממני. חיכיתי לך בבית. אתה היית בדרך אליי. אני זוכרת אותי מחכה שעות רבות, ואתה לא מגיע. הטלפון שלך לא זמין, אך לרגע לא חשבתי שהנורא מכל קרה. נראה כאילו עבר נצח שלם עד שקיבלתי טלפון מחבר משותף שסיפר לי שהייתה תאונה. משהו נפל עליי באותו היום. אבן ענקית שנחתה לי ישר בלב. הכאב עצום. הגוף כואב. כל כך כואב שהבכי לא יוצא. הכל נתקע. ייקח לי עוד הרבה זמן עד שאתחיל לאט לאט לשחרר ולקלף שכבות. יקח עוד הרבה זמן עד שאבין שתמיד יהיה מה לקלף ולשחרר, תמיד.

חוזרת לעכשיו, אליי, מה יש ביננו אחרי 9 שנים? מה נשאר מאתנו? האם קיים עוד?
התשובה הפשוטה היא שחלק ממך הפך לחלק ממני. שחלק ממך חי וקיים בי. שחלק ממך, שינה את מי שהייתי, שינה את מסלול חיי. החיים משתנים, זו לא קלישאה. אתה יודע, אני חיה חיים מלאים, מאושרים, מלאים בטוב ועם זאת, המוות קשור בחיים שלי. האובדן לעד יהיה וילווה את חיי הופך אותי לאדם שאני. יש כאב עדיין, בכל פעם שנגלה לעיניי זה לא פשוט. זה שורף וכואב ולפעמים מפחיד שזה משתלט. אבל מהצד השני יש מקום עמוק , מלא רגש. מקום שחווה כאב ענק, הוא מקום שמהצד השני שלו מכיל חיות, אהבה וצחוק בצורה ענקית, טובה ומלאה. לפני כחודש ציינו 9 שנים בלעדייך. בעבר הייתי מתוחה נורא בימים האלו. השנה "כאילו" הייתה רגיעה. היום הזה עבר לו, ורק בערב עצרתי רגע לחשוב ולשתף. עצרתי רגע להתבונן בך. בחלק הזה שהוא אתה, שנמצא בתוכי. שוחחתי עם בר (בן הזוג הנוכחי שלי), עלייך, והבנתי משהו בשיחה הזו.

הבנתי שבתוכי יש בלבול מתמיד מולך ומול המוות שלך. מצד אחד אני ממשיכה הלאה, גדלה, מתפתחת, ומצד שני יש מעין חלק שנשאר שם, אתך. השגרה לוקחת אותי לכל מיני התעסקויות ומחשבות ולא תמיד אני פנויה לחשוב עלייך, אבל אותו חלק קטן שלך נמצא שם. נשאר עמוק וחרוט בתוך הלב. צועק לי. החלק הזה, שהוא אני, מפחד לשכוח אותך. אני חייבת לך הרבה, אהוד. בעודך בחיים לימדת אותי מהי אהבה ונתינה ללא תנאי. לימדת אותי למה אני ראויה. אחרי לכתך לימדת אותי שיעור על החיים לצד אובדן של אדם אהוב, ועל המלאות שקיימת למרות האובדן הזה. לימדת אותי להסכים לחיות עם כאב שטומן בחובו גם אוקיינוס של חיים וריפוי.

אוהבת אותך מאוד,

עטר.

כ-40% מכלל חללי צה"ל הותירו אחריהם בנות זוג, שטרם הספיקו להינשא להן בשל גילם הצעיר. עמותת "הותיר אחריו חברה" פוגשת את החברות בנקודה בה איבדו את בן זוגן, ומעניקה להן תמיכה בהתמודדות עם האבל, במטרה לחזור לחיים מלאים לצד האובדן, ולא בצילו.

העמותה מלווה גם בני זוג שכולים. בישראל חיות מאות חברות שכולות, נשים שבני זוגן נהרגו במהלך שירותם הצבאי לפי הנתונים, שלצד אובדנו של אהובן, אבדו לחברות גם חלומותיהן ותכניותיהן לעתיד.
עמותת "הותיר אחריו חברה" פועלת בשיתוף פעולה מלא עם מערך הנפגעים של צה"ל ומשרד הביטחון. לעמוד הפייסבוק של העמותה