לקנא בלי להיפרד: התמודדות עם רגשות במערכת יחסים פתוחה

שמי מאיה, תל אביבית בת 30, אני אוהבת סושי וחיות פרוותיות. ("אוהבים אותך מאיה", תודה) יש לי בן זוג אוהב, שמו גלעד. בקרוב נחגוג שבע שנים של ביחדנ'ס. הוא החבר הכי טוב שלי, כשנהיה גדולים יהיה לנו כלב וילד ונגור במושב ואם לא יסתדר, אז באם המושבות. מדי פעם, כשמתחשק לנו לברוח מהשגרה ולהסעיר את חיינו, אנחנו יוצאים עם אנשים אחרים. משמע, יחסים פתוחים.

אממה, הקנאה מתחילה להשתלט וכל הפרגון שאני מנסה להרעיף אל עבר בן זוגי, נמוג בן רגע. גלעד יצא אתמול עם בחורה לוהטת במיוחד, מהסוג הבלונדיני. יש לה קול של מלאך (כן, שמעתי, הוא שכח לכבות את הספיקר) והיא מצחקקת בחמידות יתר כמו שלגיה עם כל הציפורים והבמבים מסביב. אני חושבת שאני שונאת אותה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

רגש הקנאה הוא חזק. הוא גורם לי לעיתים להסתגר בבית, לחוש תחושות נחיתות, לנוע מצד לצד ולדמיין את הנורא מכל, שבן זוגי עוזב אותי לטובת מישהי שגורמת לו להרגיש טוב יותר, שהיא יפה יותר ובעלת אישיות מעניינת, קלילה אך בו בזמן רצינית. הקנאה גם מניעה בי את הרצון לנקמה או פיצוי על עגמת הנפש שגורם לי לצאת גם כן לדייט באותו הזמן עם בחור רנדומלי. זה לא תמיד עובד, כי די קשה להתרכז בדייט כשהמחשבות שלך נודדות ואת מדמיינת בכל רגע נתון את הסקס המדהים של בן זוגך עם ההיא.

כשחווים בגידה בקשר מונוגמי, הפרידה היא בדרך כלל הפתרון האינסטינקטיבי הראשוני שעולה על הפרק. נפרדים, מוצאים בן זוג חדש, שוב בוגדים או נבגדים נפרדים וחוזר חלילה. בקשר מהסוג שלנו, כזה שמאפשר ריבוי אהבות ופרטנרים, אין לאן לברוח, וכדאי לנסות להתמודד ולמצוא פתרונות שלא כלול בהם השורש פ.ר.ד. כי בכל זאת, אנחנו עדיין רוצים להישאר יחד, והקשר שלנו משמעותי. אז כשהקנאה משתלטת ואני יושבת רגע לנתח את הרגש, אני עוברת מספר מצבי צבירה, כלומר, שלבי התמודדות - שבסופן הכאב משתחרר.

ההכחשה
היא השלב הכי כיפי, יחסית. למה? כי מבחינתי שום דבר לא באמת הולך לקרות שם. הדחקה מוחלטת. אני משכנעת את עצמי שבן זוגי היקר לא באמת מעוניין בפלונית האלמונית, הם אמנם קבעו דייט, אבל כנראה שהם בסוף לא ייפגשו בכלל, כי לא יהיה לה זמן, היא עובדת בהייטק ופנויה רק בסופי השבוע - בסופי השבוע הוא מבלה רק איתי, וסביר להניח שהוא התחיל איתה סתם כי רצה לגרום לי לקנא (כי פלירטטתי עם השכן החתיך והוא לא אהב את זה. מחילה.) ומה הסיכוי בכלל שמישהי בלונדינית שמצחקקת כמו שלגיה, הייטקיסטית, מושלמת, תרצה גבר שמתעסק באמנות כל חייו? נאאא זה לא יקרה. העולמות הפוכים מדי.

כעס
מה הוא חושב? שאני אשתוק? לא מגיעה לו בכלל חברה כמוני! שילך לחפש אחת אחרת! נראה אותה מצליחה לשרוד איתו שבוע! זה השלב בו חום הגוף עולה, וכל מה שבא לי לעשות זה לזרוק עליו כיסא (אני בחורה עדינה, בסך הכל). מה שקורה בפועל זה שאני לא מוציאה את הכעס על בן זוגי. בחרתי מערכת יחסים פתוחה, אז אני מתמודדת. הדרך הכי טובה היא להתקשר לחברה קרובה, להטיח בפניה ארסנל קללות עסיסי (חוליגן, בנדיט) בזמן שהיא מהנהנת ומצדיקה אותי. גם הליכה מהירה יכולה לעזור במקרים כאלה, מהסיבה הפשוטה שאפשר להוציא את כל האנרגיות הקשות, לשרוף קלוריות, להיתקל בכלבלב חמוד שישכיח את התחושה ולהכיר חתן חדש. אוי הנקמה...

משא ומתן
מול עצמי, כמובן. הכעס שנבע מחוסר הביטחון בשלב הקודם, מקבל פרופורציה. אני מנסה להבין ממה חוסר הביטחון נובע, למה אני חושבת שהבחורה הזאת יותר טובה ממני בעצם? אני הרי לא מכירה אותה. נכון, אני אמנם אימפולסיבית, נוירוטית, סובלת מחרדה חברתית קלה ומעוד כמה מינוסים, אבל המגרעות שלה יכולות להתעלות על שלי. מי יודע, אולי לעומתי אין בה את היכולת להכיל? היא יכולה להיות פסיכופטית, או מאוד גרועה ב...ניווט, נניח. אני מנסה להיזכר בכל הרגעים הטובים שהיו לי ולגלעד במהלך הקשר, ונזכרת דווקא ברגעים הקשים שבאותו הרגע משכיחים את הטובים, מה שמוביל אותנו לשלב הבא.

דיכאון
קבלו אותו! שירים עצובים של לנה דל ריי מתנגנים ברקע. התעלמות משיחות וואצאפ טורדניות. לא רוצה לדבר עם אף אחד. חור של ריקנות בין החזה לבטן התחתונה. ובמבה. הרבה במבה.
השלב הזה הוא הכי נוח כי אני יודעת שעשיתי את כל מה שיכולתי ומבינה שכבר אין לי שליטה על מה שיקרה. לפחות אני יכולה לאכול את כל הגלידה הזאת.

השלמה
הדגל הלבן מונף. אין צורך להתאמץ יותר. הגורל, היקום או איך שתרצו לקרוא לכוח העליון שכביכול קיים אי שם, הוא זה שיקבע מה עתיד לקרות עם בן זוגי ובת זוגתו להלילה. ובכל זאת, כדי לשרוד, אדם צריך שתהיה לו גם תקווה קטנה. עצם העובדה שאני ובן זוגי יחד כל כך הרבה שנים אומר שמשהו טוב בכל זאת קורה. הקשר בינינו היה יכול להיגמר מזמן כי הפיתויים קיימים בלי סוף - ובכל זאת היציבות נותרה, למרות הכל.

תקווה
השחרור מגיע כשאני מצליחה לחשוב על המצב בצורה אובייקטיבית, ומדמיינת את הסיטואציה הכי קשה, בה גלעד עוזב אותי לטובת מישהי אחרת, והוא מאוהב, וטוב לו. אולי זה קשה להאמין, אבל אחרי כל החפירה הזאת אני תמיד מגיעה למסקנה שיש בי אהבה מאוד גדולה וטהורה כלפיו והייתי רוצה שיהיה מאושר גם אם זה לא איתי. אולי לוקח קצת זמן להגיע אליה, אבל זאת הגישה שהכי עובדת לי. כשאני מצליחה להיזכר באהבה הבסיסית שלי אליו, אז אני מצליחה באמת לשחרר את החרדה, ויודעת שגם אם הגרוע מכל יקרה, אני אוהבת אותו מספיק כדי בסופו של דבר להחלים. ברקע מתנגנים שירים קופצניים של בריטני ספירס. ויש במבה. במבה תמיד עוזרת.