מצוקה: מה שבר את אריאנה גרנדה וגרם לה לבכות בהופעה

אריאנה גרנדה, שעברה שנתיים לא פשוטות בכלל בין הפיגוע במנצ'סטר לבין המוות של האקס שלה (מאק מילר), והפרידה המאד פומבית שלה מפיט דייוידסון. לדברים האלה יש נטייה להצטבר, ואכן בהופעה השבוע היא התמוטטה בבכי על הבמה תוך כדי שיר שריגש אותה, כנראה מדי.

בטוויטר היא צייצה אחרי כן: "אני מרגישה הכל מאד באינטנסיביות, והתחייבתי למסע ההופעות הזה בזמן בחיי שבו אני מתמודדת עם המון. אז לפעמים אני גם בוכה המון...". לכולם יש ימים רעים, אבל עבור אנשים מסוימים הימים הרעים צפופים יותר מאשר אצל אחרים, והם אובחנו כסובלים ממחלת נפש. רוב הסובלים שקופים לנו, אבל את חלקם אנחנו מכירים מהבמות הבינלאומיות והמסכים הגדולים. הם שרים, הם רוקדים, מנהלים חיים מלאים, וממשיכים לתפקד גם כשקשה, ובעיקר, לא מתביישים לבקש עזרה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

זה כבר זמן רב שללכת לפסיכולוג לא הופך אותך ל"משוגע", אלא להיפך, לאדם שמעוניין לטפל בעצמו, גופנית וגם נפשית. העובדה שיותר ויותר מפורסמים מודים בבעיותיהם בפומבי וחושפים בפנינו את עולמם הפנימי, ולא רק בקטע צהוב, לפעמים עשויה לעזור לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו ועם האישיוז שלנו. אם לכל המוכשרים והטובים יש בעיות נפשיות מאובחנות והם עדיין ממשיכים ליצור ולחיות, גם אנחנו יכולים.

אולי הזמרת הכי חמה כרגע, שלא מפסיקה לשחרר להיטים שמוצאים את דרכם לראש מצעד השירים ברגע שהם יוצאים. בראיון למגזין ווג, הזמרת הנערצת מספרת על ההתמודדות שלה עם פוסט טראומה וחרדות שחוותה לאחר מתקפת הטרור במהלך הופעתה במנצ'סטר, שם נהרגו 22 אנשים ונפצעו עוד כ-500. "הייתם חושבים שעם הזמן יהיה קל יותר לדבר על זה, או שאני אחיה עם זה בשלום" אריאנה מספרת, "אבל בכל יום אני מחכה להשלים עם זה, וזה עדיין כואב מאוד". "לחרדה שלי יש חרדה... תמיד הייתה לי חרדה. אף פעם לא דיברתי על זה ממש כי חשבתי שלכולם יש את זה, אבל כשהגעתי הביתה מסיבוב ההופעות זה היה המצב הכי חמור שהיה לי אי פעם. חשבתי שככה החיים אמורים להרגיש".

כן, אתן קוראות נכון, ביונסה. יש שיגדירו אותה כאישה האולטימטיבית: נשית, חזקה, פמיניסטית, בעלת קול מטורף וגזרה מהממת. אם אתן כבר בוחרות לשאוב השראה, אז מהבחורה הזאת, שלא מתביישת להודות גם ברגעים הקשים שעברה לאורך הקריירה, ועושה את זה גם בספיישל שלה בנטפליקס מההופעה בקואוצ'לה. כבר ב-2011 הזמרת הודתה שלקחה הפסקה של שנה מעשיית מוזיקה, מעין שבתון, פשוט כדי לא לאבד את זה. היא לא מפרטת בדיוק מה היה לה, אבל היא מתארת את הסימפטומים: "הכל התחיל להיות מטושוש, לא יכולתי לדעת איזה יום היום או באיזו עיר אני. הייתי יושבת באיזה טקס, היו נותנים לי פרס, אבל בראש רק חשבתי על ההופעה הבאה שלי. אמא שלי הייתה מאוד עקשנית, והיא התעקשה שאני אטפל בנפש שלי". ואכן כך עשתה. ביונסה פשוט אמרה סטופ באמצע הקריירה המשגשגת שלה, והחליטה לקחת שנה בה היא מתרכזת בחזרה למוטב. היא ביקרה בחומה בסין, ראתה הצגות, מופעי בלט, נהנתה ממלונות יוקרה ואפילו הצטרפה לג'יי-זי בעלה בסיבוב ההופעות שלו "יצא לי לראות את המופע של ג'יי-זי מהקהל, משהו שאף פעם לא יצא לי לעשות, וזה נתן לי השראה". מיותר לציין שההפסקה הזאת עשתה לביונסה רק טוב, ובטח שלא פגעה בקריירה שלה - היא חזרה ליצור, להופיע ולהמשיך להיות זמרת מצליחה, עד היום.

חצי שנה לאחר שהוציאה את אלבומה המצליח "21", הזמרת אדל זכתה בעוד רגע משנה חיים: לידת בנה הבכור אנג'לו, דבר שהביא עימו שמחה, אבל גם לא מעט רגעים קשים. אדל מספרת בראיון ל"וניטי פייר" על הקשיים עוד לפני הלידה. "הרגשתי לחץ להביא ילד, כי זה מה שמבוגרים עושים", ולא מתביישת להודות שסביר להניח שזה יהיה הילד היחיד שלה. למזלה, היא אומרת, יש לבן זוגה ילדה מנישואין קודמים, כך שאנג'לו לא יהיה בן יחיד. אבל כאמור, יש אלמנט נוסף, וקשה לא פחות, בכל סיפור ההורות הזה, שאדל לא מתביישת לחשוף: לאחר לידת אנג'לו, אדל חוותה דיכאון אחרי לידה. זו אמנם תופעה שהמון נשים חוות אותה, אבל ההרגשה הכללית היא שלא מדברים על זה מספיק, ואז האימהות המסכנות לא רק חוות דיכאון אחרי לידה, אלא מרגישות שמשהו לא בסדר איתן.

גם אדל הסתירה את זה בהתחלה "לא דיברתי עם אף אחד על זה, זה היה מביך… ארבע חברות שלי הרגישו אותו דבר ולאף אחד לא היה אומץ לפתוח את זה" אדל מתארת. בסופו של דבר היא בחרה להתמודד עם התופעה, לא בעזרת כדורים נוגדי דיכאון, אלא דווקא בעזרת חיבור לנשים נוספות שחוות את מה שהיא חווה, ודיבור פתוח איתן. "יום אחד אמרתי לחברה 'אני שונאת את זה'. היא פרצה בדמעות ואמרה 'גם אני שונאת את זה!'. וזה עזר לי לנער את ההרגשה" היא מספרת. "אני אוהבת את הבן שלי יותר מכל דבר אחר, אבל ביומיום, כשיש לי דקה פנויה אני אומרת לעצמי 'הלוואי שהייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה' ואני מרגישה ככה מדי יום ביומו". מצד שני אדל מספרת גם על רגשות האשמה שהיא חווה כשהיא לא נמצאת מספיק עם הילד שלה, למשל כשהיא בסיבוב הופעות, והעובדה שהיא חווה את הרגשות השליליים משתלבת באופן מאוד מורכב עם האהבה העצומה לבנה, והרצון שלה להעניק לו את כל הטוב שבעולם. "כשאת אמא, את כל הזמן מנסה לפצות על דברים. אבל לא אכפת לי, כי אני אוהבת אותו. לא איכפת לי גם אם לעולם לא אצליח לעשות משהו בשביל עצמי שוב".

למרות שאובחנה כבר ב-2001 על ידי פסיכולוג מהפנט, רק ב-2018, בראיון שנערך עם העורך הראשי של מגזין "פיפל", ג'ס קייגל, נפתחה מריה קארי לראשונה, והסכימה לספר על כך שהיא מתמודדת עם הפרעה דו-קוטבית, או בשמה הקודם "מאניה דיפרסיה". אחת הזמרות המצליחות בעולם, עם מעל ל-200 מיליון אלבומים שנמכרו, ו-18 להיטים במקום הראשון, העבירה את רוב שנותיה תחת אור הזרקורים כשהיא סובלת בשקט. "עד לא מזמן חייתי בהכחשה, בבידוד ובפחד מתמיד שמישהו יחשוף אותי", מספרת מריה. מריה סבלה מהפרעה דו קוטבית מסוג 2, שהיא פחות חמורה מסוג 1, אבל עדיין נדרש טיפול על מנת להתגבר עליה.

"אני מניחה שהרגעים הדיכאוניים שלי התאפיינו באנרגיה נמוכה מאוד. הייתי מרגישה כל כך בודדה ועצובה, אפילו אשמה, שאני לא עושה מה שאני צריכה לעשות בשביל הקריירה שלי… זה היה משא כבד מדי לשאת ואני פשוט לא יכול לעשות את זה יותר. ביקשתי וקיבלתי טיפול. הקפתי את עצמי באנשים חיוביים וחזרתי לעשות מה שאני הכי אוהבת - לכתוב שירים ולעשות מוזיקה " הטיפול התרופתי שהיא מקבלת טוב מאוד, לטענתה, וגורם לה להרגיש באיזון. "בהתחלה חשבתי שאני פשוט סובלת מהפרעת שינה חמורה. אבל זה לא שהייתי שוכבת ערה וסופרת כבשים. הייתי עובדת ועובדת בלי הפסקה, כל הזמן חיה בפחד לאכזב את האנשים סביבי. אם לא הייתי מגלה שזה מאניה דיפרסיה, בסופו של דבר זה היה גומר אותי". מריה החליטה לחשוף הכל כי היא מרגישה שהיא במקום טוב עכשיו. "הייתי רוצה לשבור את הסטיגמה, שאנשים לא יצטרכו להתמודד עם זה לבד".

אין ספק שלהיות שונה יכול להכניס אותך לדיכאון, בייחוד בגלל התגובות שמתקבלות מהסביבה. עכשיו אלן יכולה ורוצה לספר על כל מה שעברה (ועושה את זה אפילו באופן משעשע ומרגש בספיישל הסטאנדאפ ששחררה לא מזמן לנטפליקס) אבל לא תמיד היא יכלה לדבר בכזאת חופשיות. "הייתי בן אדם מאוד חסר ביטחון, והייתי צריכה כל הזמן אישורים מהצופים שלי, אישורים שפחדתי שיעלמו ברגע שאגלה להם מי אני באמת" היא מספרת. בתקופה שלאחר היציאה מהארון, לא היה רגע בו היא יכלה לפתוח את הטלויזיה בלי לראות איזה מנחה או קומיקאי מדבר עליה, ועושה צחוק מהנושא.

"לרגע לא הצטערתי על מה שעשיתי, אבל זה היה קשה. כשיצאתי מהאולפן אחרי חמש שנים של עבודה קשה, בידיעה שהתייחסו אלי כל כך רע רק בגלל שאני לסבית, זה פשוט הכניס אותי לדיכאון עמוק. זה כל כך נדוש, אבל זה נכון." אלן מתארת. "הרגשתי הרבה כעס ודיכאון, ואז גם פחד, כי התחיל להיגמר לי הכסף". כיום, בגיל 61, אחרי שנים רבות של עשיה מוצלחת, אפשר להסתכל על הקריירה, ועל חיי הזוגיות של אלן, ולהבין שיש תקווה. "את אף פעם לא יודעת מתי הזמנים האפלים של חייך יסתיימו, אז את פשוט צריכה להמשיך".

גם בבית המלוכה המעונב וקפוץ התחת לא הכל ורוד - הנסיכה דיאנה סיפרה כבר בשנת 95' על הדיכאון אחרי לידה שחוותה, בזמנים שבאמת אסור היה לדבר על כך. "הייתי חולה בדיכאון אחרי לידה, עליו איש לא דיבר מעולם, וזה כשלעצמו היה קשה. הייתי מתעוררת כל בוקר בהרגשה שאני לא רוצה לצאת מהמיטה. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי" סיפרה דיאנה, ואמרה שזה היה משהו שמאוד לא הייתה רגילה אליו. "קיבלתי המון טיפולים, אבל אני מכירה את עצמי, והבנתי שאני פשוט צריכה זמן ומקום להתרגל לכל התפקידים החדשים שלי. זה גם נתן לכולם תווית חדשה להדביק עלי 'דיאנה לא יציבה נפשית' ולצערי זה דבק בי למשך שנים". העובדה שאיש לא ידע להתמודד עם דיכאון אחרי לידה והסיקור הבלתי פוסק בתקשורת, הביא את דיאנה אפילו לפגוע בעצמה.

"כשאת מרגישה שאף אחד לא מקשיב לך, כל מיני דברים מתחילים לקרות. למשל, את חווה כזה כאב מבפנים שאת מרגישה צורך לפגוע בעצמך חיצונית, פיזית, כי את צריכה עזרה, אבל כשאת עושה את זה את לא מבקשת את העזרה הנכונה" היא מתארת. "אנשים חושבים שזו בקשה לתשומת לב, ובגלל שאני מסוקרת כל כך הרבה בתקשורת, אני מקבלת את תשומת הלב הזאת". בנוסף לדיכאון, הנסיכה דיאנה התמודדה אף עם בולמיה "את עושה את זה לעצמך כי הביטחון העצמי שלך נמוך. את ממלאת את הבטן 5 פעמים ביום, אולי יותר, כי זה נותן תחושה של נוחות. כאילו זרועות מחבקות אותך. אבל זה זמני, הכל זמני". כל הלחץ שחוותה מהיותה נסיכה, הדיכאון, ההשפעה שלכל אלו על חיי הנישואין והניסיון לשמור על הכל תקין למראית עין הובילו אותה להתנחם בבולמיה. היא מאוד התביישה במחלה, שמרה אותה בסוד כי פחדה מה אנשים יגידו עליה, למשל, שהיא מבזבזת אוכל. "אנשים בארמון היו אומרים לי 'הו, אני מניח שאת הולכת לבזבז את האוכל הזה מאוחר יותר', מה שהפעיל עלי עוד יותר לחץ". דיאנה הצליחה להתגבר על הבולימיה, אך סיפרה שסבלה ממנה כמה שנים.

כן, גם אחת הנשים המצחיקות ביותר בעולם חוותה דיכאון, זה התחיל אצלה בגיל מאוד צעיר. "הדיכאון הראשון שחוויתי היה בגיל 13. הלכתי הביתה אחרי טיול שנתי שהיה נוראי. הייתי מרטיבה במיטה, והיה לי טיטול ששמרתי בתוך שק השינה. אמא שלי ליוותה אותי במהלך הטיול, מה שגרם ללחץ של כל הימים האחרונים להתפרק בבית. זה קרה מהר, ממש כמו ההרגשה הזאת שרגע אחד את בסדר ורגע אחרי זה את כזה 'שיט, יש לי שפעת'. רק שה'שפעת' הזאת נמשכה 3 שנים" מספרת סילברמן. "מהליצן של הכיתה הפכתי לבן אדם שלא רואה את החיים באותה צורה. לא יכולתי להיות עם חברים, נעדרתי מהלימודים במשך חודשים והיו לי התקפי חרדה".

אנשים משתמשים בביטוי 'התקפי חרדה' בצורה מאוד קז'ואלית כאן בלוס אנג'לס, אבל אני לא חושבת שרובם יודעים על מה מדובר" היא מספרת. "כל נשימה היא קשה. את גוססת. את מרגישה שאת הולכת למות, זה מפחיד. ואז כשההתקף נגמר, הדיכאון עדיין שם… פעם אבי החורג שאל אותי 'איך זה מרגיש?' הסברתי לו שזה מרגיש כאילו אני מתגעגעת הביתה, כשאני כבר בבית". שרה עברה המון טיפולים, במהלכם אחד המטפלים התאבד בתליה, מה שבוודאי לא הוסיף ליציבות נפשה. אחד אחר נתן לה כמויות לא סבירות של זאנקס, מה שגרם לה להיות זומבית לגמרי, עד שבסופו של דבר היא פגשה מטפל שהוריד אותה מהתרופות בהדרגה, והיא חזרה להרגיש כמו עצמה. "אני לא מאחלת דיכאון לאף אחד, אבל אם אם תחוו או חווים דיכאון עכשיו, תדעו שאחרי שהכל יעבור, ההנאות הקטנות של החיים יהיו הרבה יותר מתוקות".

אם חושבים על זה, זה לגמרי הגיוני. מפורסמים רבים שחוו את התהילה מילדות התקשו מאוד להתמודד איתה, ויש המון דוגמאות לזה: מייקל ג'קסון, התאומות אולסן, מקולי קלקין מ"שכחו אותי בבית". כל אחד אמנם קיבל משהו אחר (התמכרויות, דיכאון) אבל כולם התקשו להתמודד עם ההצלחה. גם למיילי סיירוס זה לא היה קל, ולמרות הרצון שלה לשמור על עצמה חזקה מול המעריצים, היו רגעים קשים של דיכאון עמוק "עברתי תקופות בהן הייתי ממש מדוכאת. הייתי נועלת את עצמי בחדר ואבא שלי היה צריך לשבור את המנעול" היא מתארת.

"כל אדם יכול להפיק תועלת מלדבר עם מישהו. אני הכי אנטי תרופות, אבל יש רגעים בהם אנשים צריכים תרופות, והיו זמנים שגם אני הייתי צריכה לקחת" מיילי מספרת. "הרבה אנשים מסתכלים על הדיכאון שלי וחושבים שאני כפויית טובה, אבל זה לא ככה, אני לא יכולה לשלוט בזה". אבל מיילי מתעלת את הימים הקשים שחוותה, ומשתמשת בהם כדי לעשות טוב לאחרים "יש בנים ובנות שפונים אלי ומספרים לי שכשהם גילו שאני שגם אני נאבקת בדיכאון, זה עזר להם להתגבר על שלהם. אלו הדברים שנותנים לי משמעות, סיבה לקום בבוקר".