דברים שהשארנו במדבר - לאן נעלמה הרומנטיקה

שלא תבינו לא נכון, אין שמחה ממני שאני חיה בעולם טכנולוגי. זה פשוט כל כך הרבה יותר נוח, ואין לי מושג מה היינו עושים בלי אינטרנט ומשלוחים הביתה בתקופת הקורונה, עם העבודה מהבית והבידודים, בלי מה לראות בטלויזיה, בלי טורנטים או שיעורי יוגה ביוטיוב כדי להרגיע חרדות. אפילו את הפייק ניוז שמקבלים בוואטסאפ אני קצת מחבבת. אני עדיין זוכרת את הסיוט שהיה להזמין מונית טרום עידן גט - הסדרנים במוניות קסטל שהיו נובחים עליך "חמש דקות!" ומנתקים לך בפרצוף ימשיכו להתארח בסיוטים הבירוקרטיים שלי לנצח. לא, אני גם לא מתגעגעת לוידאומטים או לטלפון החוגה שלוקח חצי שעה לחייג בו מספר, ולמרות שלתקליטים יש את הסאונד הכי קסום בעולם, גם עליהם די קל היה לי לוותר לטובת ספוטיפיי, למרות הסקסיות ששיוותה להם הנוסטלגיה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

אבל יש דבר שהטכנולגיה הרסה לנו, ביג טיים. את האהבה. כן, אני יודעת, אנשים עדיין מתאהבים, אבל תודו שזה הרבה יותר נדיר. יש יותר מדי אופציות, יותר מדי דיק-פיקס, ויותר מדי ציניות, תופעת לוואי הגיונית לעובדה שאפשר להזמין הביתה לא רק אוכל אלא גם זיון. אותי אישית זה קצת מגעיל, ואני מתגעגעת לימים שבהם הנשיקה הראשונה הייתה מרגשת באמת, ולא בדיקת טכניקת גמישות לשון חצי קלינית. את הרומנטיקה שכחנו כנראה במדבר, ונשארנו רק עם הדופל-גנגר הסליזי שלה: סקס-פרגמטי-שאולי-יום-אחד-אם-לא-תבוא-מישהי-טובה-יותר יהפוך לנישואים שייגמרו אחרי שני ילדים. בקיצור, איכס.

פעם אפילו לא היו דייטים, היה רק חיזור. בכלל, בחירת בני זוג זה משהו שנולד במאה העשרים. את זה אני מכירה בעיקר מסרטי ג'ין אוסטין שגם הם קצת גורמים לי לקנא. בואו, אין אישה שאני מכירה שלא מאוהבת במיסטר דארסי ובסיפור האהבה שלו ושל מהשמה - היה משהו מקסים גם בויקטוריאניות שבמסגרתה נשים היו נפגשות רק עם מחזרים פוטנציאליים שההורים החליטו שמתאימים, בעיקר כדי לזווג את הנכסים המשפחתיים, פחות את בני הזוג. גם לא היה מצב שבו שני אנשים שהוחלט עבורם מתישהו בגיל 3 שיתחתנו "כשיגיעו לפרקם" (ככה אמרו אז. נראה לי שהם התכוונו להופעת הוסת הראשונה או משהו), ייפגשו לבד.

הם היו נפגשים בסלון, כשסביבם יושבות האמא, הדודות, הסבתא וכל האחיות, רוקמות איזה משהו ומשגיחות שלא יהיה ביניהם שום מגע - הכי נועז שלהם היה לטייל בגינה בינות לשיחי הורדים ולגעת אחד בשני בידם עטויית כפפת עור הצבי כשהם מתנשמים בהתרגשות. טוב, אני מודה שזה קצת מוגזם, אבל מה רע בקצת חיזור וטקסיות? היום נדיר לפגוש גבר שמתקשר אלייך אחרי שני דייטים אם לא שכבת איתו, וגם אם כן, גוסטינג הוא אופציה עם סבירות של 50%. ולא בהכרח כי משהו לא היה בסדר - פשוט יש עוד 72 בחורות בטינדר שנראות לא פחות טוב ממך ועשו לו סווייפ.

פעם כדי להכיר אישה גבר היה צריך לעבור דרך רשות מבקרת שקוראים לה המשפחה שלה. תחשבו על זה - הוא היה דופק בדלת ומתיישב עם ההורים שלה, מנהל איתם שיחת חולין מנומסת ומבקש מהם רשות להיפגש עם הבת שלהם. יש בזה משהו חמוד, וגם מאד מחייב - הרבה יותר קשה להיות דוש כשכל המשפחה מפקחת עלייך, נכון? היה משהו במעורבות של המשפחה שעזר לשמור על התא המשפחתי ועל הנאמנות, וגם אחרי שנים, כשכבר לא היה צריך את אישור האב, במשך שנים רבות המילה גירושים לא עלתה על דל שפתינו, כי עד לא מזמן זה היה צעד שכמעט לא יעלה על הדעת. רק זה גרם להחלטה להתחתן עם הנבחר/ת, להיות חשובה ומשמעותית יותר כמעט יותר מכל דבר אחר. עכשיו חתונה היא הדבר הכי הפיך בעולם, וככה אנחנו גם מתייחסים אליו. אנשים מתגרשים בכזו קלות, שלא ברור למה הם בכלל עדיין טורחים להתחתן.

קצת מוזר לשמוע מישהו אומר שהוא מתגעגע לכאב הנוראי הזה, אבל אם אני משווה למצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, כששברון לב כמעט ולא קורה, כי ישר לוקחים כמה חברים לעשות צ'ייסרים ופוגשים מישהו חדש, אפילו זה חסר לי. פעם שברון לב היה מצב נפשי לגיטימי ומכובד, בניגוד להיום, שאם את לא מתגברת תוך שבועיים, דוחפים לך ציפרלקס. הדיפולט היום הוא לחשוב שמי שפגשת כפי הנראה לא יהיה אהבת חייך, והמשפט הכי שגור הוא ש'אם לא הוא, יבוא אחר'. בתוך הגישה הצינית והפרגמטית הזאת אנחנו לא מרשים לעצמנו ללכת לאיבוד בתוך התאהבות, אלא אם כן אנחנו בטוחים במליון אחוז שאנחנו לא בסכנה, ולאף אחד אין מספיק אומץ כדי להשליך את נפשו מנגד וללכת עד הסוף על משהו.

אתם שואלים מה עדיף, אובססייה ושברון לב, או חוסר רגש מוחלט? לטעמי, בוודאות הראשון. למרות הכאב הנורא, יש משהו כל כך טהור, שלא לדבר על יצירתי, בלב שבור. לא סתם אומרים "לב שבור הוא לב שלם", ופעם זה היה המיינסטרים - או שהיית מאוהב או נשוי (ומאוהב במישהו אחר), או שהלב שלך היה שבור לרסיסים. היום המיינסטרים הוא חוסר רגש. אז אם שאלתם את עצמכם למה האומנות התדרדרה כל כך בעשורים האחרונים ואיך זה שיש מוזיקה ישנה שממשיכה להיות רלוונטית ומרגשת, לא משנה כמה זמן עבר - זה בגלל הלבבות השבורים של היוצרים. כל יצירות המופת הספרותיות והמוזיקליות, כל הסרטים, וכל השירים הענקיים נכתבו תחת השפעת שברונות הלב של גדולי האומנים. היום, אם יתמזל מזלך, תקבל מקסימום איזה צ'יק-פליק שמקסימום ישעשע אותך קלות, ובעיקר ישאיר אותך אדיש.

טרם הסמארטפונים, מעקבים קריפיים היו הרבה יותר מסובכים. זה לא הסתכם בלפתוח אינסטגרם ולראות איפה הוא ועם מי, או להיכנס לו לפייסבוק כדי לראות עם איזה בנות הוא מדבר ואם יש לו מישהי. אם רצית לדעת מה עושה מישהו שבא לך לפגוש "במקרה", היית צריכה להפעיל רשת מרגלים פיזית - להחזיק מודיעים ומפענחי צפנים, וגם אז בדרך כלל המידע לא היה מגיע אלייך בזמן. זה נשמע לא יעיל, וזה באמת לא, אבל ביננו, מתי עשה למישהו טוב לדעת שהאקס מצטלם עם מישהי אחרת לרשתות? ממתי זה נעים לגלות שהוא במצב רוח טוב בעוד את שבורה בבית? לעניות דעתי היה יותר בריא להישאר בחשיכה במקרים האלה ולא לדעת כלום. בנוסף, גם היו אלמנטים כמו ריחוק בריא ודחיית סיפוקים. אם רצית לדבר עם מישהו היית צריך להתקשר אליו הביתה, להשאיר לו הודעה, לחכות שהוא יחזור הביתה, ישמע אותה ויחזור אלייך. שלא לדבר על להתקשר ולנתק, שהפך להיות הרבה יותר מסובך היום. גם אם המספר חסוי קל לנחש מי זה כי רוב המספרים מזוהים, וחוץ מזה יש True Caller. בקיצור, אפס מסתורין, וזה שמוריד הרבה מהריגוש.

גם לסקס חוסר המסתורין לא מועיל במיוחד. מה שהיום מדובר, מצולם, ומשוחח לעייפה, פעם היה מסתכם בוידויים בחדרי חדרים ונשאר בעיקר בין בני הזוג עצמם. אמנם היו הרבה יותר זיופי אורגזמות, אבל גם הרבה פחות סטוצים. אנשים לפעמים חיכו שבועות וחודשים עד שזכו להיכנס למיטה עם מישהו שרצו, אחרי הרבה מאד השקעה, פנטזיות, ובילד-אפ, מה שגרם לכל העסק להרגיש הרבה יותר שווה את זה, ולפיכך - יותר טוב. הציפיה הובילה לאכזבה בהרבה מקרים, אבל אפילו באכזבה הזאת היה ערך מוסף רגשי, בעוד בעידן האפליקציות והפתיחות המוגזמת להשיג סקס זה קשה בערך כמו לקנות קוטג' בסופר. מסתכלים רגע, מחליטים כמה אחוזי שומן, ולוקחים הביתה.

וואי, מכתבי אהבה, איזה באסה שהם נעלמו מן העולם. אז נכון, זה נחמד שאני יכולה לשלוח לאמא שלי אימוג'י כשלא בא לי לענות לה ועדיין לא להעליב, אבל פעם, כשרציתי לדבר בלי שאף אחד יפריע לי עם התגובות המעצבנות שלו, כתבתי מכתבים. מלא מכתבים. מכתבי שטנה לחברות שעצבנו אותי, שירים, ומכתבי אהבה שחלקם הגדול נשארו במגירה. אם לא כתבתם או לא קיבלתם מכתב אהבה מעולם, אתם לא מבינים מה אתם מפסידים, ואיזו עוצמה יש למכתב כזה, גם בשביל המקבל, אבל בעיקר בשביל מי שכותב אותו.

חיטטתי במגירה, והנה כמה משפטים שכתבתי פעם למישהו אחרי שעזב אותי ואז ניסה להתאבד: "אף פעם אף חבר שלי לא ניסה להתאבד. זה דבר אחד לדעת שפעם ניסית, ולשמוע אותך מספר על זה בבדיחות הדעת. זה דבר אחר לגמרי לבוא לפנימית ב' ולראות אותך שוכב שם חסר אונים, עם עיניים ריקות ופיג'מה דוחה במסדרון של הסופניים. מאז ששמעתי שלקחת כדורים והקאת על עצמך אני בוכה פעם בשעה, רועדת מפחד שתעשה את זה שוב, כי אני לא שם כדי לעזור. אני שואלת את עצמי מה כבר אפשר לעשות למען בן אדם שלא משנה מה יש לו וכמה נותנים לו, הוא בכל זאת רוצה למות, והתשובה היא כמובן, כלום. אוהבת אותך. הלוואי שזה היה משנה משהו".

הוא חי, אגב. לכל המודאגים. לא חזרנו, אבל אנחנו חברים טובים עד היום. הפואנטה היא שאנשים כבר לא כותבים מכתבים אחד לשני, רק הודעות. אני חושבת שאם הייתי כותבת עכשיו מכתב כזה למישהו, אפילו שהוא זה שניסה להתאבד, אני זו שהיו שמים באשפוז. לא יודעת מה אתכם, אבל אני מתגעגעת.