פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      הסוכן והמפית נועה גורן (מערכת Sheee)צילום: מערכת Sheee
      הסוכן והמפית נועה גורן (מערכת Sheee)צילום: מערכת Sheee

      הסוכן, המפרום והמפית שבינהם

      בעולם שבו אנשים אומרים דברים כמו "אנרגיות מבולבלות" ו"בואי איתי לאשדוד", לא פלא שנועה גורן מוצאת עצמה, כמו רבות מאיתנו, בסיטואציות משונות חדשות לבקרים. רק שהיא יודעת לספר את זה מצחיק:

      הדרך הכי טובה להציג את עצמי בטור ראשון תהיה להתחיל בסיפור על הסוכן.
      סוכן מכירות רכב, הכוונה. נולד וגדל באשדוד, אמא טריפוליטאית ואבא עיראקי, ארבעה אחים ואחות, גישת חיים ספרטנית-משהו ותהילים בכיס.

      ומנגד, אני, שלמדתי ספרות ופילוסופיה, שהדבר שהכי מחרמן אותי בעולם זה הפילוסופיה של הגל. וגם מפרום.

      אני אובססיבית למפרום, עורכת אודישנים למפרומים בכל הארץ ופשוט חיה את סצנת המפרומאים התל-אביבית, פחות או יותר עם עצמי (וכמה סבתות מהכרם). הדבר הבלתי-נתפס במדהימותו, זה שבפורים האחרון פגשתי את הבחור במסיבה כשהוא פאקינג, אני לא צוחקת, מחופש למפרום.

      המפית המיוסרת

      אילוסטרציה (ShutterStock)

      עד אותה עת, יצאתי עם מי שנכנה פה 'המפית'. את המפית פגשתי ביום גשום באלנבי, כשזעמתי על הקיץ המבושש לבוא ונכנסתי למונית היחידה שעצרה. "אני מוריד אותו עוד מאה מטר", אמר הנהג והצביע על ההורס שישב לידו, "ואז אותך. סבבה?". "בטח!" פרצתי פנימה כמו חייל לבית מחבל, והתאמצתי להסתכל על הבחור היפה במראה הקטנה. יש לי מאה מטר ללכוד אותו, וברוך השם יתברך אנחנו בפקק.

      הבחור הצמיד מפית צבעונית ללחי ומלמל "פשוט תקופה מבולבלת בעולם, אחי, אין לי מושג".

      הנהג נאנח.

      "תבין, אני אשכרה בלי מזל כבר כמה ימים. אין לי מזל. זה המוטיב של החיים שלי".

      מוטיב?! אל אלוהים, הוא מושלם. "באמת יש אנרגיות מבולבלות בחוץ" אמרתי, "כאילו העולם - אממ - במין זמן מעבר". לדבר בשביל לדבר, מה זה חשוב מה אמרתי.

      הנהג והבחור עם המפית הציצו לעברי, ואז המפית הסתובב עוד יותר ודפק חצי חיוך שכמעט התעברתי ממנו. "איך קוראים לך?"

      "נועה. מה קרה לך בלחי?"

      "נפצעתי בזמן שריתכתי אלומיניום". אה, כמו כל אחד.

      מפה לשם, המפית הציע שניפגש ונתבלבל ביחד, ובאותו ערב הלכנו לאכול פיצה ולדבר על פסלי האלומיניום המהפכניים שלו. הוא אומן מיוסר שסיים ללמוד בבצלאל, הוא לא כותב כמעט בלי רווחים מרוב שהכל בו גועש ורועש, הוא קרוב לעולם התוכן שלי ויש לו אמממ יתרונות פיזים.

      הכרוניקה הבאה ידועה לכם מראש, אבל בכל זאת אציין אותה: המפית התגלה כאכזבה, בעיקר כי הוא לא רואה דבר מלבד יופיו-שלו. כשדיברנו הרגשתי לפעמים כאילו אני פיזית לא שם.

      כשהראיתי לו דברים שיצרתי, מבטו כמו חדר דרכם אל הרצפה. יתכן שלא עניינתי אותו במיוחד, אבל מה שבטוח - העניין שלי בו עניין אותו.
      כמו שברור לכולכם, לאט לאט התאדינו זה מחיי זו, כשבליבי רושם חזק ממנו ומאופיו, ובליבו גם - רושם חזק ממנו ומאופיו.

      המפרום המנומס

      הסוכן והמפית נועה גורן (מערכת Sheee)

      ואז הסוכן. מסיבת פורים, אני רוקדת לי עם חברתי שיר והופסה'לך, קולטת מפרום. שפשפתי את עיניי וגם ניערתי את שיר כדי לוודא שאני לא מפתחת סוג ספציפי מאוד של סכיזופרניית-מפרומים.

      "גדול!", היא צווחה, "זה באמת מפרום!". הבחור יצר ממסקינטייפ ובדים את חתיכות הבשר והירקות, לבש חולצה ומכנסיים עם הדפס אורז, ושם על הראש קשת של חומוסים. הבחור יהיה שלי.

      אז חתרתי אליו דרך הרוקדים ואמרתי לו "פלירליר" במקום מילים של בני-אדם. הוא הצליח להפוך את זה לשיחה, ובחלוף תקופה עמומה באמת נפגשנו.

      ובכן, המפרום היצירתי אינו אלא סוכן הרכב שמשחק עם מפתח האוטו שלו באצבעות. וכפי שהתחלתי להגיד, ישבנו בשני צידי השולחן ודיברנו. הוא בחר במקצוע פרקטי כשאני הלכתי לתואר בהרהורים, הוא בחר ללבוש ספורט אלגנט בעוד שאני דבקתי בסגנון ה'היי-אני-תוהה-איך-משתמשים-במכונת-כביסה' שלי. מצד שני, תחפושת המפרום העידה על חוש הומור עמוק, ומשהו שם, ביננו, הקליק.

      אבל באמצע הדייט הוא זרק פתאום את הסושי שלו. "אל תקללי!"

      "מה?"

      "אמרת 'זין שלי'. אל תגידי את זה. זה לא יפה שבחורה מדברת ככה. בחורה צריכה להיות עדינה".

      "אבל למה לזרוק את - "

      "כי אני לא יודע לאכול את זה, תקשיבי! בחיים לא יצאתי עם אחת כמוך, את לא מבינה? זה הכי כיף לי בעולם!"

      רצף הסתירות גרם לי לחייך. "באמת?"

      "אני רוצה להבין את העולם שלך".

      לדבר עם הסוכן היה מענג פי כמה מלשוחח עם המפית; בלי רפרנסים מרשימים, בלי אמירות תמהוניות-אומנותיות, בלי לחץ להוכיח משהו. אבל כשיצאנו לרחוב, תקפה אותי המועקה שמאפיינת ריבוי פגישות, כי ההצגה הבלתי פוסקת של עצמך מעייפת. רציתי לחזור הביתה, במיוחד כשעברנו ליד הבריכה של רוטשילד, אליה קפצתי פעם עם המפית כשהיא הייתה ריקה, ונשכבנו בקרקעיתה והבטנו בשמיים. אנשים רכנו מעלינו והרגשנו כאילו אנחנו בתוך קבר. אתם מבינים, הרפתקאות מהסוג הזה משמחות אותי; המפית היה דוש אבל לפחות יכולתי להשתגע איתו. ליד הסוכן אני נבוכה לקלל - אנשים סובבו אחרינו את הראש - לא תיארתי לי כמה המראה שלנו יחד מפתיע.

      בואי איתי לאשדוד

      פתאום הסוכן אמר, "בואי איתי לאשדוד".

      אוקיי, אוקיי, "מה?". זו הייתה הפגישה הראשונה מאז שהוא היה מרק בשר מהלך ודלוק, אני מזכירה לכם.

      "בואי לאשדוד. אני רוצה שתראי".

      "מה לראות?"

      "את אומרת שאת אוהבת סיפורים, לא?? אני רוצה שתראי את הבית ואת המשפחה שלי. יהיה לך סיפור שאת מתה".

      התכוונתי לחדול אותו בצווחות עד שהוא אמר, "וגם המפרום - "

      נכון, זה הרעיון הכי גרוע בעולם אחרי תספורת פטריה, אבל הלכתי. רציתי לשכוח מהקראש המייגע על המפית, רציתי לראות על איזה סיפור מוטרף הוא מדבר, רציתי לאכול.

      אז פאקינג נסעתי איתו לאשדוד ביום המחרת. ומה שקרה באשדוד, בהחלט לא יישאר באשדוד, אלא ייכתב כאן לכל עם ישראל, כי זה גאם-דאם פסיכי.