אישה מזריקה בבטן. ShutterStock
ShutterStock

איפה הילד?

מיכל פוסמן

22.5.2018 / 15:53

"לא בא לי להתבייש בזה. לא בא לי להרגיש שעשיתי משהו רע, שמשהו בי לא בסדר, שאני פגומה, שאני מסכנה": מיכל פוסמן עוברת טיפולי פוריות ומסבירה למה התחילה לצלם בלוג אישי

ShutterStock
seperator

אני רוצה לספר לכם סיפור קטן על לימודים.
אני עוד שנייה בת 39, למדתי איפור ושיער, למדתי בישול וקונדיטוריה, למדתי אמנות ועשיתי תואר בעיצוב פנים, כל קורס שלקחתי היה קשה ותובעני, כמעט כל קורס הביא אותי לנקודת שבירה, שעמם אותי, תסכל אותי או סתם גרם לי לייאוש אבל לא ויתרתי - נאבקתי וצלחתי (בהצלחה מרובה יש לומר) כל מכשול עד לסיום המיוחל. הייתם מצפים שכשאעמוד מול הלימודים הקשים בחיי אהיה מוכנה ומנוסה כבר, אבל אף אחד לא הכין אותי לקורס האחרון שנפל לפתחי - "לימודי תורת הפריון".

נרשמתי ל"קורס" הזה בעל כורחי לפני שלוש שנים וחצי ואני לומדת ונלחמת בכל מבחן, תרגיל או סתם בוחן פתע שהוא מפיל עליי - זריקות, הורמונים, ניתוחים, הרדמות, רופאים, חדרי המתנה, בתי חולים, בתי מרקחת (יקר השיט הזה) ושלל הפתעות נוספות.

כבר במעמד ה"רישום", כשקיבלתי את הניירת הראשונית, הבנתי שאני נכנסת לפרוייקט שעלול לקחת זמן ושאני חייבת להתחייב אליו בכל נים ווריד מגופי ונפשי. בהתחלה הרגשתי מיוחדת, מוזרה, כאילו אני היחידה שנרשמה אבל מהר מאוד ראיתי שאיתי בקורס לומדות אלפי נשים, בכל הגילאים - חלקן הגיעו בזוג, אחרות לבד, חלקן יודעות למה הן שם, אחרות פחות אבל הסיבה לא משנה - זו הדרך שחשובה ויותר מכך המטרה שאצל כולן היא זהה - לסיים בהצלחה (ורצוי בלי מועדים חוזרים).

עכשיו למה אני מספרת לכם את זה? כי קודם כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת לשתף ושכל הומלס בפינת קינג ג'ורג' יכול לשמוע את סיפור חיי ברגע אם הוא רק יתן לי פתח לדבר. אבל, וזה העיקר - כי לא בא לי להתבייש בזה. לא בא לי להרגיש שעשיתי משהו רע, שמשהו בי לא בסדר, שאני פגומה, שאני מסכנה - אני כל כך לא!

כן , אני בטיפולי פוריות ואיתי עוד לא מעט נשים מדהימות שאני פוגשת בחדרי המתנה לרופא, בתור למעקב זקיקים, רגע לפני שאיבה, הרדמה, אולטראסאונד, החזרה, ברגעים של תקווה, של אכזבה של אושר והתרגשות וגם של ייאוש ודמעה, והן נשים נפלאות וחזקות ואמיצות, והכל חוץ ממסכנות.

זכיתי במשפחה אהובה, חברים וחברות יוצאי דופן ובן זוג נדיר ומכיל ואוהב וכולם יחד עוברים את זה איתי - צוחקים, בוכים, דוקרים (זריקות וכאלה, לא סכינים כן?), תומכים, מתעניינים וגם מסיחים את הדעת כשצריך אז הכל טוב והכל בסדר וזו רק שאלה של זמן עד שנחזיק בידינו את הילד או הילדה שלנו וגם אז סביר להניח שנחלוק אותם עם החברים והמשפחה שיהיו כאן להחזיק מדי פעם (בכל זאת, אמא ואבא צריכים להתאוורר קצת ולצאת לשתות).

ולא, אני לא מפחדת מעין רעה פשוט כי יש כל כך הרבה עינים אחרות וטובות ששומרות עליי, אני לא מפחדת ממה יגידו כי זה פשוט לא מעניין ואני במיוחד לא מפחדת מלימודים ארוכים וקשים ככל שיהיו כי אחרי כל המבחנים שהחיים (והאקדמיות למיניהן) הציבו בפניי, אין סיכוי שאני מוותרת על ה(!)פרוייקט הכי חשוב עד כה.

אז אם קראתם עד כאן (ואתן לא נשים בטיפולי פוריות) כנראה שאתם מזדהים, מכירים, יודעים על, שמעתם ש..., עשו לי טובה - חסכו מאיתנו את המבטים המרחמים, את הצקצוקים, הטיית הראש ועיני העגל העצובות כל פעם שאתם שואלים לשלומנו או רחמנא ליצלן רואים אותנו משחקות עם תינוק של חברה - נכון שיש רגעים של פחד ותסכול וכאב ודמעות, אבל יחד עם זאת אנחנו עדיין נהנות מהחיים, צוחקות, מבלות, מאמינות ונלחמות כמו לביאות! ואם אתם פוגשים אישה בכל גיל שאתם לא מכירים וחושבים שזה לגיטימי לשאול אותה אחרי חמש דקות "ומה עם ילדים? את לא רוצה?" אז זה גם לגיטימי מבחינתי לענות לכם "רוצה, לא מצליחה" ולייבש לכם ת'תחת.

ומלה ממני לסיום - אני מבטיחה לכם, שכמו תמיד גם את הקורס הזה אסיים בהצטיינות. יתרה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully