נועה גורן פרח. חיים קמחי, באדיבות המצולמים
באדיבות המצולמים/חיים קמחי

בדרך לחתונה עוצרים באשדוד

נועה גורן

6.6.2018 / 13:58

כשנסעה בדייט שני לבית הוריו שבאשדוד היא ידעה שהיא מתנהגת בטירוף, ולרגע לא חשדה שבסופו של ערב תגלה שהיא האדם הכי הגיוני בבית - קבלו את נועה גורן, בחורה שאומרת "מחלפות" וגרה בתל אביב ב-2018. זה לא פשוט

עלילות מסמרות שיער באשדוד

יפה, אז כידוע לכם, נסעתי עם סוכן הרכב לביתו שבאשדוד אחרי שיצאנו פעם אחת. צעד, כמובן, תמוה; אבל הוא הבטיח סיפור מטורלל, והלכתי על זה.

רק בנסיעה התחלתי לחוש מרירות. ביקור אצל ההורים זה צעד-צעד, ואלוהים שישמור - לא התנשקנו, לא ידעתי מה שם המשפחה שלו ובאופן כללי ניצלתי את הווייתו כדי לנשנש מפרום. פעמים רבות אני קופצת על הזדמנות, ורק אחרי זה חושבת; אני אימפולסיבית כמו ילדה, עדיין. בנוסף, רציתי לנתק מעשה מהמשמעות שלו, נסיעה להורים כצעד הרפתקני שלא מסמן דבר.

התביישתי בעצמי, וחלקתי את זה איתו.
אמרתי בכנות שאשמח להכיר אותו בלי מסגרת, אבל להיכנס לזוגיות אני לא יכולה. בחיי, אין בי כוחות. הזוגיות האחרונה שלי פצעה אותי, בעיקר כי כל-כך התאכזבתי שהיא נכשלה. וטעם האכזבה הוא כמרור שפושט מהלב לגרון, טעם של חוסר כנות עצמית. אי-חיבור לתחושות הבטן. "ולכן", נאמתי כמו מרטין לותר קינג, עם ידיים ומה לא, "לא בא לי לשקר לעצמי יותר. אני לא בשלה לעוד אחת".

לטורה הקודם של נועה גורן

מר-מפרום תופף על ההגה והצמיד לשון לשיניים. את הלשון שלו לשיניים שלו, הכוונה, אחרת זה היה מוזר.

"אתה רוצה להרוג אותי?", התעניינתי.

"למה להרוג כפרה?"

"אממ, כי אני נוסעת אליך בלי היגיון?"

"נסגר לי הווייז, תפתחי דקה".

"מתי נקנה פודינג?"

"מה??"

"אני חייבת פודינג".

הוא הביט בי ארוכות. ארוכות מדי, ביחס לעובדה שהוא נהג, וחשבתי כמה מצחיק למות בתאונה עם אדם זר שהתחפש למזון טריפוליטאי. "בכלל", הסברתי,

"אני רוצה לוויה מצחיקה. אפילו השבעתי את שיר לארגן לי קבר שיוצאות ממנו שתי ידי ברונזה שמגלגלות ג'וינט. היא תגייס לזה כסף בהדסטארט!"

"נועה".

"תתפלא!"

הוא תפס בידי. לא חזק, אבל בעוצמה.

"שומעת? את יכולה להגיד מה שבא לך. אם בחרתי בך, את תהיי שלי".

אוקיי. אוקיי - עצור סוסים, מר המאה-השמונה-עשרה, מה הלו"ז? ולמה זה כל כך מדליק? למה לעזאזל היחס הבלתי מוסרי שלך לדעתי האישית על גורלי, כל-כך כל-כך מדליק?

לעזאזל אנשי המכירות האלה והשטיקים שלהם! לעזאזל שחרור האישה, התאגדות העובדים וזכויות האזרח! שילבתי ידיים. קשה לתאר כמה התאמצתי לא להטות את הרכב לתהום ולנשק אותו. אבל לא נועה, תהיי ליידי, פעם אחת בחיים שלך היי עם קלאס.

ואז הגענו לאשדוד.

לקחתי את הילקוט והוא חטף אותו ולקח עליו. גדר ביתו הייתה גבוהה וצפופה, מצלמת אבטחה מאיימת הציצה כאילו אילון מאסק כבודו יושב בבית הזה, והסוכן הקליד קוד ארוך כדי להיכנס. באופן טבעי תהיתי אם יש בפנים עוד תשעה צעירים עם רקע קשה, וכשניכנס יגידו לנו "נבחרתם", ואז נרוץ על קירות ונרצח בריטים וקולין פירת' יהיה איכשהו מעורב בזה. אבל הסוכן האשדודי סתם דפק סמוחטה ואמר "נו בואי",
ואז - אז זה נגלה אלי.

רבותיי, שיער. הרבה הרבה שיער. שולחנות ארוכים ועליהם מיליארד תוספות שיער, משחור עמוק עד ללבן שבפלטינה, חלקות ומתולתלות, ארוכות וקצרות.

תוספות שיער. ShutterStock
רבותיי, שיער. הרבה הרבה שיער. שולחנות ארוכים ועליהם מיליארד תוספות שיער/ShutterStock

הסוכן הלך בשקט כאילו כל זה נורמלי ואני פשוט השתרכתי מאחוריו, המומה; האם גם המחלפות הצהובות שלי ייגזרו כאן? האם אנשים עדיין משתמשים במילה "מחלפות"? למה אני לא בורחת? מי זה הכלב הזה?

"כפרה שלי!"

אישה יפה יצאה מהדלת וחיבקה את הסוכן. הבולדוג נטף שובלים של ריר.

היא הביטה בי וצבטה את עצמה כאילו אני איזו נימפה שיצאה מהמים, בזמן שקילפתי מעלי את הבולדוג והסתבכתי בחוטי רוק.

"איזה מקסימה!" היא צווחה, ואז נכנסנו לבית שנראה כמו רומן של סטיבן קינג; תקשיבו רגע, יש להם משרתים, אוקיי? משרתי-שיער קטנים שעוזרים להם לסרק את כל החרא הזה. אצולה אשדודית פר אקסלנס! ואני רק רציתי מפרום.

אכלנו ארוחת ערב ולצערי הרב היה כיף. הם היו אדיבים וחמי-לב. התחלתי להניע את השיחה כמו רב חובל מיומן ושאלתי מי מפקח על העיר אשדוד "אני באופן אישי לא שמעתי על איזשהן רגולציות, ואולי יש פה מנהג מקומי של גזיזת אנשים, כמו שבאיילת השחר עשו חילופי זוגות, ובאייטיז אף אחד לא ידע מי האבא שלו, אז כולם פשוט זרמו עם איזה אבא שהתחשק...?"

הם כנראה לא ידעו את כל זה, ואבא של הסוכן, סוכן סניור, ממש השתעל אל תוך הכוס שלו. אמו הסבירה שיש להם מפעל עצמאי לתוספות שיער.

"אבל למה בבית? כלומר - זה חוקי?" הסוכן תפס אותי בירך.

"אין לך טאקט, אה?"

הו וואו, אתה כל כך חד אחי. הרגע דיברתי עם אמא שלך על אורגיות בצפון. אבל ויתרתי על ההסבר כי בשלב הזה נזקקתי לכוס יין יותר מהכל, אז גררתי אותו לגינה שלו.

ישבנו בנוף השערות המנצנצות וליטפנו את שבי הבולדוג. "נו חיים שלי" אמר (הסוכן), "סיפור או לא סיפור?"

"מדהים. באמת. אבל שמע, אני רק רוצה להזכיר שהייתי הוגנת איתך. אמרתי לך מה הכוונות שלי".

הוא נשם עמוקות. "למה את חוזרת על זה כל הזמן?"

"בגלל מה שאמרת באוטו".

"את רוצה מישהו אחר?"

המפית עלה בתודעתי בלי שום שליטה או רצון. זה עיצבן אותי. אמרתי, "אני לא רוצה באופן פעיל שום דבר. רק ליהנות ולהרגיש שלמה. אני לא יודעת מה הנוסחה, לא הייתי לבד הרבה זמן".

נכנסנו לאחוזה כדי לישון בחדרים נפרדים. רגע לפני שעליתי במדרגות השיש, אוחזת מגבת וכלי רחצה, הוא תפס לי במרפק. "אני הבנתי מה הקטע שלך".
"מה?"
"את מכורה לסיפורים של עצמך".

מאחר ולהכחיש את העובדה הזאת לא יכולתי, הימים הבאים היו מחוסרי נחת - מתחת להצפת המחשבות ניסיתי לשמור על איזון. עד שקרה הדבר האחד, המוטרף אז הל, שהעיף גם את הסוכן וגם את המפית לאלף אלפי עזאזל.

המשך יבוא

בולדוג פרחוני. ShutterStock
בולדוג של עשירים/ShutterStock

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully