היה זה ערב. שמי תל-אביב הכהו, אנשים גרגרו וודקה, מכוניות חרקו. לכאורה לילה רגיל, אבל בשבילי זה היה הערב שבו נכנסתי בבהלה לחדר מלא פותות.
פותות, רבותיי, זה פות ברבים לפי המילון. אנחנו הרי לא מכבדים גסויות פה, אבל זה לא שחלילה יזמתי את כניסתי למרחב הפותות. אשמח גם לציין שלא רציתי להשתמש במילה "פותות" ארבע פעמים בארבע שורות, כמו איזו פרוצה או אבשלום קור. ואני די בטוחה שאבשלום קור ופרוצה גם מעולם לא חלקו משפט עד עכשיו. בכל מקרה, אין ברירה אלא לספר איך העניין התגלגל.
זה היה בערב הדייט עם הג'ינג'י (הגבר המסתורי מלפני שני טורים). התארגנתי לקראתו, ובביתי היו שיר חברתי, והפטריון; בחור שמתפרנס מלמכור פטריות בפסטיבלים. מרימים גבה? תורידו; החבוב בדיוק קנה דירה ביפו, ממש קנה, בכסף, כמו שקונים מזלג מדי פעם. אתם אלה שצריכים לשנות מקצוע.
בכל מקרה, בזמן ההתלבשות חשתי בעירה בבטן, כאילו משהו רע קורה, ופרקתי את לבי: "תקשיבו, אני עדיין מאוהבת במפית". הם רצו לענות לי והוספתי מהר: "הרי מהרגע שראיתי אותו אהבתי אותו, ואהבה בצורה הגולמית שלה באה ככה, כמו בעיטה. אסור להדחיק רגש כזה, שמאפשר לכתוב למישהו, למשהו. הטור הזה התחיל בזכות המפית. ההשראה בזכותו. הוא פשוט - "
"אממ, נועה?"
"מה".
"תקשיבי. הבחור, איך לומר, זיין שלושת-רבעי מהעיר ומסתובב ברחוב עם שמיכה של דונלד דק עליו".
"איזה חצוף אתה!"
"חצוף?!"
"זה לא דונלד דק, זה גופי! ואני יודעת שאין לנו עתיד יחד, אבל - "
"היי", התערבה שיר, "למה שלא תתני לג'ינג'י הזדמנות?".
הפטריון הרהר והחל מחטט בתיק שלו. הוא שלף קערה, כדור בדמינגטון, שתיל לואיזה, אוסף פרפרים, תקליט של האחיות פיק, משהו שהוציא והחזיר מהר, ולבסוף - את 'ספר הטאו', של הפילוסוף לאו צה.
"קחי".
אני מוקפת מטורללים. "מה קחי?"
"תני את זה לגבר שבאמת נגע בליבך. זו קארמה טובה".
צפרו לי. רצתי למטה, והג'ינג'י פתח לי את דלת המונית וקד. קד! היי, יו גרנט, אתה לא חי בממלכה, אלא במדינה שאוכלת משאוושה ומחטטת באף ברמזור. במסעדה הוא אפילו מתח את מפית הקטיפה על רגליו, ובחן אותי מעבר לתפריט. "נועה, אני רואה שגם את מסתכלת על שפת גוף".
"כן, אני גם מנסה להבין אם אתה רוצח פסיכופת".
"לא".
"מגניב".
"נועה", אמר שוב - אוי לא מדובר באשהנב"ש (אדם שכל הזמן נוקב בשם שלך); ואז הוא סקר את האצבעות שלי, בהה בתכשיטיי. הצילו. שאלתי מהר: "שמע, אתה אוהב אלכוהול?"
אוקיי. אל, תשתו, בדייט! רעיון גרוע! תוך חצי שעה שפכתי עליו סויה והוא נראה כמו החמוד שצולל לאסלות בטריינספוטינג! הגבות שלנו נפרעו, צרחנו, הייתי השולחן השנוא במסעדה בפעם האלף. הוא צעק: "מזמן לא ביליתי ככה!", ואני ניסיתי להתעשת ולשאול: כשאתה אומר מזמן, אתה מתכוון למבצע קדש? כלומר, בן כמה דה-פאק אתה? וכמו קורא את מחשבותיי, הוסיף: "אני יודע שיש ביננו פער, אבל כיף לי איתך. וגם אשמח לספר לך מה אני עושה בחיים. הופתעתי שאוזי לא אמר לך. יש לך ניגירי בשיער".
"אם אתה מרגל או משהו כזה, קח בחשבון שאין לי את האישיות הקלאסית של אשת מרגל!"
"אני מעדיף להראות לך".
"זה משפט של משוגעים!!!"
"את חייבת להפסיק לצעוק. יש לך ניגירי בשיער. בואי אלי הביתה".
כחכחתי, סידרתי את הגוזיה הקטנה שלי, והזדקפתי כליידי. "עצור. אדוני, אתה לא תזיין אותי בדייט הזה".
"אני ל - "
"חדל. אני לא באה אליך. תגיד לי במה אתה עובד. תגיד לי אם אנחנו כמו בסרט הזה של ג'קי צ'אן שיורים באנשים במסעדה סינית. אתה מאפיונר? למה אתה עשיר? סליחה, אין לי טאקט כשאני שותה. או בימי שני".
הוא חצי חייך. זה היה סקסי, אבל לא מספיק כדי להניע אותי, אישה מכובדת, מההחלטתה.
בדרך לבית שלו גיליתי שאכן יש לי ניגירי בשיער, וכשנכנסנו נדהמתי לראות שיש לו יותר ספרים מבספרייה של הנסיך מ'היפה והחיה'. הנסיך הוא החיה, למקרה ששכחתם. כל הספרייה כולה הוקדשה ל...אני רגע מתעכבת על היפה והחיה כי שאלתי את השותפה אם כולם זוכרים שהנסיך הוא החיה, והיא צעקה שלא, ואז חשבה קצת ואמרה שכן, אז אני מבקשת חברים שזה יהיה אינסטינקטיבי, כי זה כל הרעיון, סבבה? בל מצילה את הנסיך-חיה מהכישוף. גאד, עם כמה דברים צריך להתמודד כשיושבים לבד וכותבים משהו.
בכל אופן: בסלון ביתו הייתה ספריה עצומה עם ספרים על מין. אלפי ספרים! באנגלית, עברית, סנסקריט, סינית; קאמה-סוטרה, טנטרה ומדע; פשוט כל מה שנכתב אי-פעם על החרמנות האנושית.
סבבה.
"אני הולכת להירצח" אמרתי בעדינות, אבל הג'ינג'י חלף על פני והציע לי תה. "בשמחה", השבתי, "לא נזדיין" הוספתי.
הוא עצר במקומו ואמר, "נועה, ידעתי זאת כשנכנסת למונית. כבר אז זיהיתי שאת מתוחה וצעירה מדי. אבל אני נהנה לדבר איתך. ואם תרצי, תקבלי מתנה מיוחדת". ואז הוא חזר עם תה ביד, נשען על המשקוף, ואמר: "הקדשתי את חיי לחקר האורגזמה הנשית".
את המילים האלה הוא אמר. אלה היו המילים שיצאו לו מהפה.
"סיימתי תואר משולב בפסיכולוגיה-ביולוגיה, ותואר שני בטיפול מיני. השתלמתי שנים בהודו ובסין. אני מעביר סדנאות בכל יום, ויכול לגרום לכל אישה להגיע לשרשרת אורגזמות ש - נועה?"
"כן?"
"את בסדר? את נראית... כחולה".
"לא כפרה, תמשיך". בכל רגע תיפול לי הגולגולת מהמקום ותתגלגל בבית.
"מגיעות אלי נשים מכל העולם. אני מלמד אותן את הסוד הגדול."
"ומהו הסוד הגדול, חביבצ'יק?"
"את בטח שמעת על נקודת הג'י. אבל מה אם תגלי מה אפשר לעשות איתה? יש אינסוף אפשרויות."
"אינסוף אפשרויות? מה, כמו ג'ויסטיק?"
"יותר טוב מג'ויסטיק."
רואים? הייתי יהודייה טובה כל החיים שלי, והקדוש ברוך הוא מעניק לי מתנות.
"בואי אחריי", אמר האיש, והראה לי את הקליניקה שבה היו - הופה, הפותות מהמערכה הראשונה! - תריסר מיצגי פלסטיק גמישים של הוואגינה, שבזמן שהוא נאם על טיבן, כבר הייתי כל-כך עייפה ושיכורה שנרדמתי לו בפרצוף. הוא הוביל אותי לחדר השינה והלך לסלון. "רגע", אמרתי, מתוך שרעפי השיכורים, מצביעה על ספר ירוק שנצנץ ליד הטלוויזיה, "זה ספר הטאו? למה יש לך אותו?"
הוא חייך.
כשהתעוררתי חיכתה לי הודעה מהמפית. לבי יצא ממקומו.
רק רציתי להגיד שאני מצטער מאוד על מה שעשיתי לך. אני לא מצליח להסביר לעצמי מה עשיתי, אולי איזושהי סחטנות רגשית.. לא בכוונה, פשוט ידעתי שיש ביננו משהו מדהים וברחתי. אני בטוח שזה נשמע בנאלי, אבל אני מתכוון לכל מילה. אני לא מבקש אותך בחזרה כי יהיה מטורף מצידי לחשוב שתסכימי. אני רק רוצה שתדעי שזה לא רק בראש שלך.
ידעתי, ידעתי שגעגוע בעוצמה כזו מוכרח להיות סימטרי! הג'ינג'י נכנס לחדר ותפס אותי המומה. לא התאפקתי, סיפרתי הכל: איך פגשתי את המפית במונית כשלחיו מדממת, והוא הצמיד אליה מפית. איך יצאנו במשך תקופה פרועה, ואיך שאני מרגישה שעלי לתת לו את ספר הטאו מהפטריון, בלי לדעת להסביר למה. הג'ינג'י חייך. "עשי זאת. אם יש משהו שלמדתי בחיים זה ללכת עם הלב ולשחרר מעצורים. ואם את רוצה, לפני שתצאי, לעבור בקליניקה ולקבל ממני ידע שישנה לך את החיים - תעשי גם את זה".
"הג'ויסטיק?"
"הג'וסטיק".
חלף יום אחד. שוב ערב, שמי תל-אביב נזלו והשחירו, ואני הסתובבתי בה, מרוגשת, כי במקום לענות בהודעה פשוטה, החלטתי להשיב במתנה פתאומית. חשבתי לי שזה בטח ימשוך אותו אלי בחזרה, ויגרום לו להודות שהוא כן רוצה שנחזור. מסתבר בדיעבד שהשארת ספר עם פתק בפתח ביתו של צייד, זה אולי אולי אחת הצעדים הכי מטופשים שעשיתי מאז שלבשתי חצאית קצרה באוטובוס בין-עירוני. אבל על עלילותיו של ספר הטאו המסתורי, ועל ההפתעה הנחמדה שגיליתי ליד ביתו של המפית (בחורה! בל נשכח שהוא התנשק עם בחורה! היא פחות היתה בעניין של ספרים טאואיסטים), תקראו בפרק הבא
