פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      רואה חשבון (ShutterStock) צילום: ShutterStock
      רואה חשבון (ShutterStock) צילום: ShutterStock

      רו"ח הקודש

      אם חשבתן שבית תוספות השיער באשדוד הוא סוף סיפורם של הסוכן והמפית, אז לא. בחיים כמו בחיים, בסיפור שיש בו שני גברים, עוד אחד תמיד יופיע. איפה? אצל הרו"ח

      רוצה לקרוא איך הכל התחיל? כנסי לפרק הראשון

      רוצה לדעת איך הגענו לכאן? כנסי לפרק השני

      לפני שנה התחננתי פייסבוקית שאנשים ימצאו לי רואה חשבון שיראה את החשבון שלי וביחד נבכה. קיבלתי המון מספרים, אבל רק אחד דיבר אלי רו"חנית; הוא הזכיר לי את אוזי מ'אוזי ודריקס' ולכן מעתה יהיה שמו אוזי. הוא נבחר מיד ברוב קולי. שפטתי לפי המראה החיצוני שלו ולא עניין אותי אם הוא מוטט פעם חברה, וזה למה, אתם שואלים? כי יש לו זקן צרפתי. נקודה.

      רק אדם עם זקן צרפתי יכול לעזור לי עם העובר-ושב. זה עקרון בפיננסים, חבר'ה, כמו שלא הייתה ולא תהיה מנהלת כספים שאינה בהיריון. הלאה לעניינינו.

      אוזי ודריקס (צילום מסך)
      אוזי ודריקס (צילום מסך)

      כמובן שרק אחרי 12 חודשים כהי-חושים התקשרתי אליו. היה לו קול של איש עם חליפה ושעון ואני צרחתי "מתי להגיע", ואז אספתי את הטוסיק שלי ושינעתי אותו לבני-ברק, שם הוא יושב, עם שבעים אלף קלסרים ומזכירה יפה כמו ראש-פינה.
      למשרד נכנסתי כאדם פשוט; סנדלים שמעידות על מעמד בינוני, שריקה כזאת של לוזרים, שיער שלא סורק מחשוון. אבל באווירה הנכבדת ניסיתי להשתנות; דיברתי יפה, לגמתי אספרסו, ישבתי בכורסה לבנה וחיככתי אצבעות כדי להיראות כמו אדם מרושע עם תוכנית.

      לידי ישב גבר גינג'י שהזכיר את ירמי קפלן בצעירותו, והוא ראה את כל זה וצחקק. היו לו קמטי חיוך סקסיים ונוכחות חזקה, גסה כמעט. אמרתי לעצמי - נועה, חיים של אבא, בואי תנסי לא להסתכל עליו ולרייר כי בסוף כל העיר הזאת תחשוב שאת מטורפת. חוץ מזה, הבטחת בריש גלי שלא תצאי לעוד דייט כי אין לך זמן וכוח.

      ואז! נכנס לבמה אוזי, רואה החשבון, שנראה ממש כמו בתמונה בוואטסאפ רק בגודל של בנאדם ועם גוף. איש של הצלחות, של מחשבונים, של החוקה האמריקאית, של וויסקי סינגל מאלט, אני יכולה להמשיך ככה לנצח, איש של אקסל. קמתי, לחצנו ידיים, ואז הוא זרק לג'ינג'י - "שלום לדון ז'ואן. איך היו הגמירות החודש?"
      "חזקות מתמיד, אחי".
      שניהם צחקו.
      מההההההההההההההההההההההה?

      טוב - נכנסתי עם אוזי לחדר הישיבות. הוא שאל שאלות של גדולים, כמו: "את עוסקת פטורה? את בקיאה בפירוט הוצאה מוכרת?". אמרתי בכל פעם "אישור" והוא הסתכל עלי קצת מוזר, והציע לתדרך אותי בכל תחומי החשבונאות מ-א' ועד ת'. "תרצי קודם עוד אספרסו?"
      שתיתי כבר שתי כוסות והרגשתי שהוורידים שלי מתפצחים, אבל אמרתי "בטח" כדי שיחשוב שאני מגניבה. הוא יצא מהמשרד וחזר כשמבטו סוקר אותי מלוכסנות.

      "תראה", אמרתי, "יש לי עסק קטן שהוא הכתיבה שלי. אני לא כל-כך מבינה בזה, אבל אל תדאג, אני לא טיפשה".
      "אני בכלל לא דואג" אמר בדאגה, והחל להריץ שקופיות במסך, ולדבר איתי על ייפוי כוח למייצג, שכר טרחה, כל מיני. קטעתי אותו בהצעה שמהיום הוא פשוט יטפל לי בעניינים הבירוקרטיים והרגשיים, ושכולם ידברו איתו - כל הביטוח לאומי והפקיד שומה - שזה דרך-אגב כינוי שאני אפילו לא יודעת איך להתחיל להסתלבט עליו. "ואז הם יתנו לי להיות היפית בשקט", סיכמתי.

      "אני חושב שיהיה לנו מעניין", הטעים אוזי.
      "תגיד, מי זה הגבר שמה בחוץ?"
      אוזי חייך. "לקוח-כבוד".
      "אווו. איך הופכים ללקוח-כבוד?"
      "עוד כמה מאות אלפים ואת שם, נועה. כדאי לך לדבר איתו".
      תכננתי לעשות את זה, אבל כשיצאתי מחדרו של אוזי נזכרתי בתחושה המטרידה שבחשה בי כשהלכתי לבית הסוכן. ההחלטה העיקשת להיות חופשיה מקשר השתרשה בי לעומק, ולכן לא רציתי לבזבז את זמנו של אף אחד. אז לא, חשבתי לעצמי. אוותר. החלפנו מבטים וברחתי.

      אישה מיואשת עם ספרים (ShutterStock)
      ג'ינג'ים הם עם מסתורי (צילום: שאטרסטוק)

      תוצאות הפגישה? וואו. גיליתי את העולם המופלא של הוצאה מוכרת, מה שמס הכנסה יחזיר לי בסוף השנה כי זה הכרחי לעסק. נגיד, טיפול לחתול השמן שלי שנפל מחלון וניצל בניתוח יקר, ובלעדיו אני לא יכולה לחיות, לא כל שכן לחוות השראה. ובגדים, נחלתו התמידית של הסופר. ואקססוריז. למידברן.

      "לא!", אוזי בכה טלפונית, "לא, נועה, לא, אני לא יכול להגיש למס הכנסה חשבונית מדילר - "
      "אוזי, תקרא ג'ק קרואק. אלדוס האקסל. יונה וולך".
      "אבל - "
      "בחייך, קניתי לחם כוסמין בניצת הדובדבן כי ידעתי שהמדינה תחזיר לי! תגיד להם שבלי זה אין לי מעוף. בשביל מה אני משלמת לך?"
      "מס הכנסה יחזירו לך על טונר, דלק, מחשב..."
      "אבל אני עובדת למען המדינה! זה לא שאני חלק מדור אגואיסטי או משהו, אנחנו הקמנו את ה - אממ, טינדר - "
      "אנחנו צריכים לדבר".
      "לא, אוזי, אל תזרוק אותי".
      "בואי למשרד שוב".

      שככה יהיה לי טוב, חזרתי למשרדו. הג'ינג'י הלוהט לא היה שם. הורדנו צ'ייסרים של קפה ואוזי ניסה להסביר, לאט, דברים שכבר הוסברו. חיכיתי שהוא יסיים כדי להגיד "אישור" ולשאול איפה ירמי קפלן בצעירותו נמצא.
      "נדלקת עליו, מה?"
      "רק מוודאת שהוא חי".
      אוזי שילב ידיים. "הוא קצת מבוגר ממך. אבל אני יכול לשאול אותו אם הוא מעוניין. אם כן אעביר לו את המספר שלך, ואם לא - לא נדבר על זה יותר".
      "מגניב!"
      "רק לא לשכוח שאני רואה חשבון, נועה".
      "רואה חשבון זה כיף!"

      אישה מיואשת עם ספרים (ShutterStock)
      "אנחנו הקמנו את ה – אממ, טינדר – " (צילום: שאטרסטוק)

      בחלוף כמה ימים, לא שמעתי מהג'ינג'י, והבנתי שגם לא אשמע. ואז התרחש דבר-מה קוסמי במידה כלשהי. הלכתי באזור דיזינגוף, לבד, כי החלטתי לוותר על האוטובוס ולהרהר עם האוזניות. תל-אביב הייתה קרירה ואלגנטית. כרגיל תקעתי את המבט בבניינים היפהפיים שלה, ואז תפסתי בראייה מרחבית את התלתלים הסתורים, המוכרים לעין, של המפית. זה היה הוא. הוא לבש שמיכה גדולה, דקה, עם ציור של צבי הנינג'ה, ומולו עמדה בחורה. הוא ליטף אותה.

      לא הרגשתי כלום. שום-דבר. נעלמתי מהסביבה וגם לא סיפרתי על זה לאף אחד חוץ מלשותפתי האהובה מיכל, כשהגעתי הביתה. היא שאלה מה אני מרגישה ואמרתי שכלום.
      "באמת?"
      "אף פעם לא רציתי שהוא יהיה רק לעצמי. רק רציתי שהוא יהיה".
      וזה העניין - כשאת מחליטה לא להתחייב לאיש, את מכבדת גם את אי-המחויבות של זולתך. אבל בכל זאת, התגעגעתי לחוויות העדינות שלי עם המפית. איך ששחינו ביפו, בלילה, וחשבתי ששקית זו מדוזה, וצרחתי כל כך חזק שגם הוא צרח וברח מהמים וחטף פלאשבק מצוק איתן. או איך שהלכנו למסיבה וחשבתי שהוא מישהו אחר, וחפנתי למישהו האחר את הטוסיקון, וחברה שלו כמעט תלשה לי את הוושט. חוויות מתוקות שכאלה.

      נכנסתי לחדר ונשכבתי במיטה. טיילתי עם האצבעות על הכרית והחלטתי בבת אחת לשחרר את המפית. הוא מורכב, יוצא דופן בעיניי, אבל משהו לא הסתדר לנו. ואני יכולה ליהנות מהמורכבות שלו רק מלכתוב עליה, החלטתי. אבל אז באמת קצת כאב. התבוננתי באצבעות שלי חזק עד שהן היטשטשו, כתירוץ לדמעה, ואז, הפלאפון שלי הבהב.

      שלום נועה. קיבלתי את המספר שלך מאוזי. האמת היא שראיתי את ה"פואטרי סלאם" שלך עוד לפני שדיברנו, ולא העזתי לומר לך שאני אוהב איך שאת חושבת (מוזר להגיד דברים כאלה בתור לרואה חשבון).. האם תסכימי להיפגש איתי נועה?

      המשך יבוא...