לא ברור מה קשה יותר, לגייס את מיטב האמנים באירופה וארצות הברית לקונצרט סימולטני בשמונה ערים שונות בשלוש יבשות שונות, או לאחד מחדש את "פינק פלויד" להופעה של חצי שעה. הרי לשים את רוג'ר ווטרס ודייוויד גילמור על במה אחת, שממנה שניהם יירדו חיים, נשמע עד יולי 2005 כמו מדע בדיוני. בוב גלדוף הצליח לעשות את שני הדברים, מה שהופך אותו ככל הנראה לאחד האנשים עם הכי הרבה כוח רצון, חזון ושכנוע שמסתובבים פה.
"טלפנתי לגילמור וניסיתי לשכנע אותו", הוא סיפר, "הרגשתי שהוא לא רוצה להגיד 'לא' אבל הוא בכל זאת יגיד 'לא', אמרתי לו 'לפני שאתה מסרב תחשוב על זה'. ואז ווטרס התקשר אליי ושאל מה היה בשיחה עם גילמור. הוא שאל אותי אם אני יכול לתת לו את המספר של דייוויד". שבועיים אחר כך הטלפון של גלדוף צלצל. "אוקיי", הוא שמע מהצד השני. "סליחה?", שאל גלדוף ההמום, "אוקיי, אני אעשה את זה", אמר הקול המוכר. "תעשה מה?", שאל גלדוף ושמע את התשובה "אשתתף בקונצרט שלך". ,זה אתה, גילמור?", הוא ענה "כן. לצערי אני רציני. גם אני לא יכול להאמין לזה". נו, אז מה הפלא שעוד קודם, ב-2002, כשה-BBC ערך סקר טלוויזיוני שדירג את 100 הבריטים הגדולים בהיסטוריה גלדוף נכלל ברשימה, והוא בכלל אירי.
רוברט פרדריק זאנון גלדוף נולד לפני 62 שנה בדאן לירי, פרבר של דאבלין, לאם נוצרית-קתולית ולאב ממוצא בלגי עם צד יהודי. הרבע היהודי לא ממש משחק אצלו תפקיד. בראיון ל"מנצ'סטר ג'ואיש טלגרף" אמר פעם: "הייתי רבע קתולי, רבע פרוטסטנטי, רבע יהודי ורבע כלום - והכלום ניצח". ואכן גלדוף חי את חייו כאחד שלא מחויב לאף אחד אלא לכולם. מעין קלישאת רוק מעורבבת באימא תרזה שיוצרת חסדים בעזרת מגלומניה. אם יש לגלדוף כישרון שכדאי לאמץ, זה את הכישרון לחבר.
גלדוף הבין איך לחבר בין כוחה של התקשורת העולמית לכוחה של המוזיקה כדי ליצור מופע סימולטני שהופך ליום אחד את העולם לממוקד מטרה. והוא עשה זאת פעמיים, ב-1985 וב-2005. היכולת הזאת לרתום את ההמונים למטרה שהוא מאמין בה - גם אם עבור רוב האנשים סתם רצו ליהנות מהופעת ענק טובה בחינם - היא יכולת שאין להרבה אנשים. הסכומים שנתרמו מוכיחים זאת. "יש לנו אמצעים ואנחנו לא אדישים", אמר גלדוף, "ההורים שלנו רצו לשנות את העולם כשהם היו צעירים ועכשיו הדור שלנו עושה את זה, אנחנו משתמשים בכלים שיש לנו, והטוב, החזק והמשפיע שבהם הוא האינטרנט. ההוכחה לזה היא רשימת האמנים בלייב 8".
נחזור אחורה. לאחר שעבד כשוחט, סולל כבישים, פועל בבית חרושת לשימורי אפונה וכעיתונאי מוזיקה בקנדה, גלדוף חזר ב-1975 לאירלנד והקים את להקת הפאנק "עכברושי בומטאון" (Boomtown Rats). "רציתי להתעשר, להיות מפורסם ולשכב עם בחורות", הסביר. הלהקה זכתה להצלחה והכרה עולמיים ב-1979, עם השיר "I Don't Like Mondays". הרבה לפני מיילי סיירוס, גלדוף הבין שהחיבור בין מוזיקה לפרובוקציה יהפוך אותו ממישהו למשהו. כשהתארח לראשונה בטוק שואו מקומי הוא האשים את הפוליטיקאים ואת הכנסייה הקתולית בבעיות של אירלנד. נזירות שהיו בקהל ניסו להשתיקו והוא קרא לעברן: "יש לכן חיים נוחים ללא דאגות כלכליות שיש לאחרים, כי נתתן את הגוף והנשמה שלכן לכנסייה".
בתחילת שנות ה-80 גלדוף הופיע לבדו באירועי צדקה, ובמקביל לחיים בלהקה הוא התגלגל ב-1982 לסט הצילומים של הסרט "החומה" של פינק פלויד, לתפקיד "פינק" בגרסתו הבוגרת. באותן שנים פינק פלויד הייתה מסוכסכת וקרועה, ווטרס פיתח אגו שהצריך כדור ארץ נוסף שיוכל לשאת אותו וגלדוף די סבל מהאווירה המתוחה על הסט ואם זה לא הספיק, גם נפצע בידו במהלך הצילומים. אבל היה שווה, כי גלדוף יצא מהגיהנום הזה עם תמונה אייקונית של הדיקטטור "פינק" נטול הגבות ומטיל האימה, והפופולריות העצומה של הסרט הפכה אותו ליותר מעוד זמר.
גלדוף ידע איך למנף את הפרסום לכיוון שפיעם בו לאורך השנים, לוחם הצדק שנכנס בפוליטיקאים והאיש שמוכיח את מדינות המערב על צביעותן. בקיצור, היה בו רבע יהודי, אז הוא החליט לעשות תיקון עולם. גלדוף הוא מהאנשים האלה שמבלים את הערב בצפייה בסרטים על הרעב באפריקה, אבל במקום לרטון על הספה הוא קם, אסף את לובשי הכריות בכתפיים שכיכבו בפופ העולמי ב-1984, קרא להם Band Aid וכתב את המגה-להיט "Do They Know It's Christmas?". בינגו. כל העולם זמזם את השיר ונזכר שיש יבשת שחורה שם למטה שמחכה לנס. זה היה הרגע שבו גלדוף הפך מזמר פאנק אירי שמספק את הסחורה בראיונות ומשחק קצת בסרטים לקומבינטור במכנסי רובין הוד.
"מוזיקה לא יכולה לשנות את העולם", אמר פעם, כי ידע שכדי להאיר את עיני ההמונים לסבלם של אחרים צריך לשלב אותה בפעילות פוליטית ובשלל גימיקים כמו זה שהגה מוחו הקודח כשהחליט ב-1985 לקחת את הבנד אייד צעד קדימה - ללייב אייד. "אין דבר פשוט יותר מלמות", הטיף פעם למרגרט תאצ'ר, והזכיר לכולם שאפריקה, "היא לא היבשת השחורה אלא היבשת הזוהרת". ב-13 ביולי 1985 גלדוף השתלט על אירופה וארצות הברית והרים מופע סימולטני מרהיב בלונדון ופילדלפיה עם מיטב אמני המערב. פיל קולינס הוטס בקונקורד כדי שיוכל להופיע בשתי הערים באותו יום. יו-2 היו בשיאם וגלדוף אמר על בונו, "אני ממש לא רציתי אותו על הבמה, בגלל שהתספורת שלו באותה תקופה הייתה כל כך מחרידה". אבל היי, מה לא עושים בשביל אפריקה.
שבע שעות לתוך המופע, BBC ראיין את גלדוף, והאובססיביות שלו פרצה החוצה. הוא דפק על שולחן המראיין והורה לצופים להישאר בבית ולצפות בלייב אייד ולא לצאת לפאב. המראיין דייויד הפוורת' החל להקריא את רשימת הכתובות אליהן ניתן לשלוח תרומה וגלדוף קטע אותו. "פאק עם הכתובות, תן מספרי טלפון", ואחר צעק על הקהל, "אנשים מתים, תנו לנו את הכסף שלכם עכשיו". אחרי ההתפרצות, כמות התרומות זרמה בקצב מוגבר של 300 ליש"ט לשנייה. פאק, גלדוף יודע איך לדבר עם אנשים.
כמו "פינק" מהחומה, גלדוף השלים את המטמורפוזה של דמותו מזמר רוק שובב למטיף הומניטרי. בעקבות ההצלחה של הלייב אייד, שאסף 150 מיליון ליש"ט למען האפריקאים, גלדוף קיבל תואר אבירות בגיל 34. ב-1986 להקתו התפרקה, הוא כבר מזמן היה גדול עליה, והאוטוביוגרפיה שהוציא "זה הכול?" הפכה לרב-מכר היסטרי. גלדוף המשיך לארגן מופעי צדקה, אבל כשביקר בינואר 2004 באתיופיה הזעם פעפע בקרבו. גלדוף הרים טלפון לראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, וסיפר לו על תכניתו להרים את לייב 8. "תירגע בוב", הגיב בלייר, "תפגוש אותי ברגע שאתה חוזר".
גלדוף הבין שהעולם קהה וכדי לרתום את כל המערב השבע למען אפריקה שלו, עליו להעמיד מופע שיותיר מיליונים עם לסת שמוטה, ועל הדרך לגעת בשולי אדרתה של ההיסטוריה ולאחד את פינק פלויד, דבר שהוגדר כבלתי אפשרי וחסר סיכוי לחלוטין. ב-31 במרץ 2005 הכריז גלדוף על יציאתו לדרך של פרויקט לייב 8. צופיו ומשתתפיו של הקונצרט נתבקשו לחתום על עצומה שיועדה למנהיגי ה-G-8, ודרשה את הכפלת הסיוע הכלכלי למדינות אפריקה העניות, מחיקת כל החובות של אותן מדינות ושינוי חוקי הסחר במטרה לסייע לכלכלתן.
המופע התקיים בו זמנית בלונדון, פריז, ברלין, רומא, פילדלפיה, בארי (קנדה), טוקיו, יוהנסבורג, מוסקבה וקורנוול (בריטניה). הכניסה הייתה בחינם, והם הועברו בשידור חי ומתמשך ב-182 תחנות טלוויזיה ברחבי העולם. נלסון מנדלה ומזכ"ל האום דאז קופי ענאן נאמו, במופע השתתפו למעלה מאלף אמנים כוכבי על או סתם חנטרישים עם גיטרה, איש לא דפק נפקדות וגולת הכותרת, ה-רגע של האירועים: להקת פינק פלויד על הבמה. גלדוף מתח את גבולות הבלתי אפשרי.
ווטרס וגילמור על במה אחת. פינק פלויד מתאחדת, לייב 8, הייד פארק, לונדון, 2005
ככל שגלדוף הלך וגדל, כך גם גדלה הביקורת כלפיו. לא כולם אהבו את המיזם הגרנדיוזי הזה. "תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא נראה לי שנציג G-8 שיוצא להפסקה מהדיונים ויראה את אנני לנוקס שרה Sweet Dreams יגיד לעצמו פתאום 'לעזאזל איתי, היא צודקת', זה לא הולך לקרות", אמר סולן אואזיס נואל גלאגר. גם על מיעוט האמנים האפריקאים שהופיעו נכתב בתקשורת.
באחד הראיונות נשאל גלדוף האם הוא מבין שיש בעייתיות בכך שאמנים עשירים כקורח מנהלים קמפיין נגד עוני, והתפוצץ מכעס. "אני משלם מיסים, משקיע מזמני, מעסיק 500 איש ויוצר הזדמנויות עסקיות לממשלת בריטניה. חצי מחיי אני משקיע בזה. אל תטיפו לי מוסר". זה לא מנע מהתקשורת להמשיך להטיף. "הבעיה עם אלוהים זה שהוא חושב שהוא בוב גלדוף", כתבו ב"טלגרף", "נראה שגלדוף נפל קורבן לתסמונת בונו: האשליה שעבודת הקירוב הקדושה שלו בין עניי העולם איכשהו הופכת אותו מעבר לבן תמותה רגיל. תעשה עם הכסף שלך מה שאתה רוצה אבל כשזה מגיע לכסף שלנו, לא כוכבי רוק צריכים לדחוק בממשלה איך להוציא אותו".
גלדוף כבר מזמן מרחף לו בספירה של ראשי ממשלה ואנשי אצולה, ולא מניח לביקורות לרפות את ידיו. הוא נשכח כמוזיקאי, והמורשת שלו היא האופן שבו יש לרתום את עולם הצלילים כדי להחדיר מסרים לעולם הצללים. איך לקחת דו רה מי, להזריק אותו לתקשורת בצורה מפתה, לשווק אותו נכון להמונים ולקבל בסוף מאות מיליוני דולרים שיסייעו לבני אדם אמיתיים ביבשת שנראית הכי יפה בעולם בנשיונל ג'יאוגרפיק, אבל החיים בה הם ג'ונגל שקשה לשרוד בו.
וגלדוף, משיחי שכמותו, נלחם כדי לסייע לאותם המונים, למרות שיש כאלה שמאשימים אותו בצביעות והונאה. ב-2010 פרסם ה-BBC ש-95% מ-100 מיליון הדולרים שנאספו עבור מחוז טיגארי באתיופיה הועברו לקבוצת מורדים בשם "החזית לשחרור טיגארי" לצורך רכישת נשק. גלדוף דחה בבוז את הדברים. "אין שום הוכחה לאן הופנה הכסף של לייב אייד". ב-BBC הבינו שעשו טעות, ופרסמו סדרה של התנצלויות פומביות, ואפילו הצהירו שהרשת מתנצלת על כך שגלדוף "נאלץ להתראיין פחות במהלך התקופה האחרונה משום שחשב שהנושא רגיש ולא ראוי לחשיפה פומבית". כמה אנשים כבר הצליחו להוריד את ה-BBC על הברכיים?
עכשיו חלומו הגדול הוא "להיות האירי הראשון בחלל". גלדוף חשף בספטמבר האחרון שבמהלך 2014 הוא יצטרף לטיסה מסחרית של חברת ספייס XC וישהה כשעה בחלל. ההזדמנות נקרתה בדרכו לאחר שהפיק אירוע גדול לחברה. "הם שאלו אותי אם ארצה לטוס לחלל, ואמרתי 'כאילו, ברור!'". שלא יהיה לכם ספק, גלדוף יהיה האירי הראשון בחלל גם אם יצטרך להזיז את השמש כדי להגשים זאת. אפריקה הרעבה תחכה לו כשיחזור.
הנשים בחייו
ב-1976 גלדוף נדלק על אחת המעריצות של בומטאון ראטס, פולה ייטס, ואחרי עשר שנות זוגיות, במהלכן נולדה בתו פיפי, השניים נישאו. בהמשך נולדו לשניים שתי בנות נוספות עם השמות הקצת ביזאריים פיצ'ס (אפרסקים) ופיקסי (פיה), שיהפכו בעתיד לחלק מהסצנה הלונדונית. ב-1996 השניים התגרשו וייטס התחתנה עם סולן אינקסס מייקל האצ'ינס. ב-1997 האצ'ינס התאבד וגלדוף פנה לבית המשפט בדרישה ששלוש בנותיו יהיו תחת חסותו, ועל הדרך הפך ללוחם למען זכות האבות לחסות מלאה על ילדיהם. היא התמכרה לסמים, מתה בשנת 2000 וגלדוף קיבל חסות מלאה על בנותיו וגם על הבת המשותפת שייטס והאצ'ינס הספיקו להביא לעולם.
מה לקחת ממנו
"לא לעשות דבר זה בלתי נסבל, לעשות משהו זה לא מספיק, לעשות כל מה שביכולתנו זו חובתנו".
מה להשאיר אצלו
גם מלחמה בעוני היא מלחמה עם גנרלים, וגלדוף הפך במובן מסוים ל"פינק" שלה.