"אל גולדשטין הפך אותי לגבר. אלה היו ימים שבהם פטמה שהציצה מבגד ים מכרה מיליוני פוסטרים. בתכנית שלו, 'מידנייט בלו', היה הכול, כולל בחורות ערומות. אבל היה בה בעיקר את אל. אני זוכר סצנה אחת בה היה לבוש כמו ישו, כתר קוצים לראשו, וניסה להכניס צלב ענק לכנסייה. בעטו אותו משם". העיתונאי והבלוגר האמריקאי טוני סאקס הוא אחד ממיליוני גברים בארצות הברית שאל גולדשטין הוריד להם את כיסוי העיניים. הפורנוגרפיה שפרסם, המלחמות שלו בממסד, הקללות שקילל, המוחצנות, הבוטות, כל אלה התנקזו לזעם שנדף ממנו כמו אפטרשייב זול במיוחד והסריח את ניו יורק של שנות ה-60 וה-70.
היהודי הזה הלך לעולמו לפני כשבועיים, וככל הנראה יש מיליונים אחרים בארצות הברית, אולי רבים יותר, שדווקא רואים בו משהו אחר - אחד שפגע בחברה, זיהם את השפה ודרדר את אמריקה מבחינה מוסרית. המגזין Screw ותכנית הטלוויזיה Midnight Blue שייסד, הפכו את גולדשטין לאחד האנשים שהכי אתגרו את החוקה האמריקאית. הוא לקח את הפורנוגרפיה והשתמש בה כאמצעי ניגוח בדת, בממסד ובפוליטיקה. הוא עשה את זה באמצעות פה גדול ומלוכלך, חוסר טעם וחוסר טאקט, ובכך סלל את הדרך לקומיקאים, יוצרי סרטים דוקומנטריים ואנשי תקשורת.
גולדשטין הוא מהאנשים האלה שמשרטטים לחברה שבה הם חיים קו גבול, מציבים מעין גדר, כאן המיינסטרים וכאן לא, ואז נלחמים בכל הכוח להרחיב את שטח המחיה של כל אותם אנשים שרוצים משהו אחר שנמצא מאחורי אותו גבול, אבל הרוב, הקונצנזוס, מונע זאת מהם. גולדשטין הוא מאלה שהצליחו לגרום לאמריקאים להרים את הגדר, ולהציב אותה במקום אחר.
אלווין גולדשטין נולד ב-1936 בברוקלין לסם וגרטרוד. כילד הוא גמגם, סבל מהרטבות במיטה וספג מכות מילדים בבית הספר. משגילה את המין, הוא היה לו למפלט והוא אונן בצורה כרונית. אחרי שירות צבאי קצר, הוא החל בתחילת שנות ה-60 לגשש את דרכו בעולם כצלם. הוא הצליח לצלם את ג'קלין קנדי בפקיסטן וישב בכלא הקובני אחרי שצילם ללא אישור את ראול קסטרו. הוא חזר לארה"ב, התחתן והחל לעבוד כסוכן ביטוח. לאחר שנישואיו הראשונים נכשלו, הוא עבד בעבודות מזדמנות כשמכר שטיחים, נהג במונית ואפילו עבד כמרגל תעשייתי. החוויה האחרונה זעזעה אותו ופקחה את עיניו. הוא אפילו פרסם באחד השבועונים הרדיקליים בניו יורק מאמר על כך.
המאמר לא יצר שום תהודה, אבל יצר שני דברים: הראשון, ידידות בין גולדשטין לעורך אותו מגזין, ג'ים באקלי. הדבר השני היה כיוון בחיים. כל אחד מהשניים השקיע 175 דולר ובנובמבר 1968 הם הוציאו לאור את Screw Magazine, "לדפוק" בתרגום חופשי. הגיליון כלל ביקורת על סרטים כחולים, צילומי עירום, מדריך לצעצועי מין ומאמר של גולדשטין על איבר המין הנשי, והתגאה בהיותו "מזוהם וחסר טעם". "Screw צמח משילוב של גורמים רבים, ובראשם חוסר שביעות הרצון שלי מספרות המין של 1968 והכמיהה שלי לפרסום ששיקף את התיאבון המיני שלי", הוא כתב באנתולוגיה שפרסם ב-1971. כשנשאל ב-1999 מה עוד הניע אותו להקים את המגזין, השיב: "הסתובבתי עם זקפה. אני מאמין שהזקפה שלי היא המתנה הכי גדולה שלי לעולם".
המגזין חולל סערה בניו יורק, שקיבלה תהודה ארצית. הופיעו בו תמונות בוטות, ומערכת המשפט האמריקנית נאבקה בו על מה שהגדירה כמעשה מגונה. גולדשטיין לא חזה שיהפוך ללוחם למען חופש הדיבור, אבל הוא נלחם על מה שהגדיר כאינטרסים התאוותנים שלו. גולדשטיין הרגיש שהממסד התרבותי והדתי שכנע את דורו שסקס הוא דבר מלוכלך והפך את החברה ל"הרבה אנשים נבוכים, שקנו מגזיני חשפנות בחשאי".
גולדשטין נגע בתהילה. הוא צבר הון שהוערך בכ-11 מיליון דולר, הייתה לו רולס רויס עם נהג, אחוזה בפלורידה ודירה של 750 מטר במנהטן. אבל בניגוד לרבים שהיו הופכים לחזירים שבעים ומרפדים את דרכם ללב המיינסטרים, גולדשטין נשאר חתול רחוב שורט. הוא כעס על הממשל שמצדיק מלחמות והרג, אבל לא מאפשר לו למכור את המגזין, שבשיאו מכר 140 אלף עותקים בשבוע. ההצלחה והפרסום הפכו את הילד הדחוי מברוקלין לאיש שניו יורק אהבה לשנוא ולאחד שמייצג בעיני המיינסטרים האמריקאי את מה שהוא לכאורה לא רוצה לראות ולשמוע. לכאורה, כי אנשים כן ראו, שמעו וקנו.
בעקבות Screw גולדשטין פרסם עוד מגזינים, פחות מוצלחים, כמו "רמרוד", מעין ספין אוף לגייז, ומגזין טק בשם "גאדג'ט". ב-1972 הוא התפעל במיוחד מיכולותיה האוראליות של כוכבת "גרון עמוק" לינדה לאבלייס, ואחרי שכתב ביקורת נלהבת על הסרט אף אמר ש"לא התרגש מהופעה כזאת מאז הבר מצווה". אבל הצניעות הייתה ממנו והלאה, מן הסתם. "אני גרמתי להצלחה של 'גרון עמוק', בזכותי זה נהיה שיק". גולדשטין הפך לפנים של תעשיית הפורנו. "מכל אלה שרצו להיות ממשיכיו של יו האפנר ולרשת את כתר הסקס, גולדשטין היה הקרוב מכולם", כתב עליו "גארדיאן" הבריטי אחרי מותו.
לשיא הגיע גולדשטין ב-1973, כשפרסם במגזין תמונות עירום של הגברת הראשונה לשעבר, ג'קלין קנדי אונסיס. רבים זעמו על הפרסום, אך מכירות הגיליון הגיעו ליותר מחצי מיליון עותקים, הכי הרבה שגולדשטיין מכר אי פעם. במהלך שלוש השנים הראשונות של המגזין, גולדשטיין, כמייסדו ועורכו, נעצר 19 פעמים באשמת מעשה מגונה. הוא הוציא מיליונים כדי להגן על עצמו, ובסופו של דבר זכה בניצחון גדול ב-1974 כאשר שופט פדרלי דחה את התביעה נגדו. "יכול להיות שאני עושה כסף, אבל אני גם עושה משהו טוב למען השחרור המיני", אמר לפלייבוי.
לאחר שנכונות הממשל להעמידו לדין דעכה, גולדשטין חיפש דרך אחרת לשרוט את לב המיינסטרים. "אני רוצה שיעצרו אותי כי אני זקוק לתשומת הלב, כי אם המשטרה תעצור אותי זה אומר שאני עדיין מטריד את הממסד. קבלה של Screw ושלי תהיה נשיקת מוות". אז הוא הקים את תכנית הטלוויזיה Midnight Blue שפרצה לאוויר ב-1974 בערוץ J של הכבלים בניו יורק ועוררה, איך לא, מחלוקת עזה. היא הייתה סוג של בלוג טלוויזיוני זועם, בוטה ובעל תכנים מיניים, בו גולדשטין ירה חצי ביקורת רעילים על כל מי ומה שלא אהב בעולם. הוא יצר טלוויזיה אחרת, אנטי ממסדית בכל נימי נפשה, שונה לגמרי ממה שאנשים דמיינו לעצמם שאפשר לעשות עם המכשיר הזה.
"בניו יורק כל אינץ' הוא מאבק. אם אתה שורד עד הערב אתה מרגיש שקיבלת מחמאה. אם היטלר היה יוצר עיר שתכאיב לאנשים רגישים הוא היה יוצר את ניו יורק", הוא אומר למצלמה מחוץ לחנות צילום, ומפרט מה מפריע לו בעיר ובאנשיה. אחרי שסיים לנאום, יש מעברון. בחורה מצודדת לבושה בשמלה אדומה שוכבת על מיטה ומדברת בטלפון. למטה רצים מספרים המזמינים את הצופים להתקשר לקו טלפוני חם. אחרי מקבץ פרסומות בלבוש חלקי חוזרים לגולדשטין שעומד מחוץ לחנות מצלמות בניו יורק. "גרושתי באה לכאן להחזיר משהו והם סירבו, זאת חנות שצריך לסגור, זה מפעל קרימינלי, הם מפתים ודופקים, עובדים פה חלאות, הייתי שמח אם הם היו תובעים אותי. כל מי שקונה בה חוטף, אני אל גולדשטין ואני אומר - camera world, לכו להזדיין".
גולדשטין סלד מתקינות פוליטית. מה שהאמריקאים לחשו בחדרי חדרים, הוא אמר למצלמה בקול זועף וגבות מכווצות. בדרכו הזולה וההמונית הוא ידע איך למשוך תשומת לב ולעורר יצרים. "נמאס לי מהעדינות של כולם. התעצבנתי שאיזה ארגון לשחרור גייז התעצבן שרוזאן בר קראה למישהו הומו כדי לתאר מישהו. פאק, זה מה שאתם. אם מישהו אומר לי שאני מפיק פורנו, אז כן, זה אני. אם מישהו קורא לי שמן, אז כן, זה אני. אם אתם לא אוהבים שקוראים לכם הומואים, אז תפסיקו לאהוב זין". הכי לא קפטן אמריקה.
הפה הגדול והמזוהם של גולדשטין קנה לו אין ספור אויבים. מממשל ניקסון ועד מסעדה איטלקית שלא הוסיפה שום לרוטב הספגטי שהזמין. גולדשטין ראה את העולם בשחור-לבן הכי חד שיכול להיות. או שהם איתי או שהם נגדי. לא רק תאגידי ענק, ארגוני נשים או גופים חברתיים תיעבו אותו, אלא גם כלי תקשורת ואנשים מן היישוב. "גולדשטין רצה שאמות. ניצחתי", כתב עיתונאי "ניו יורק פוסט", סטיב קואוזו לאחר מותו של גולדסטין, וסיפר מדוע. "ב-1986, בתכנית שלו הוא קרא 'תמות סטיב. תמות, תמות, תמות'. זה בגלל שכתבתי טור שקרא לחברת הכבלים במנהטן להסיר פרסומות למשכב זכר בזמן שנגיף האיידס השתולל בעיר ופגע באוכלוסיית ההומואים. כסף היה הדבר שהניע אותו יותר מכל דבר".
ב-1995 העיד בפני בית המשפט העליון של ארה"ב לאחר תביעה שהוגשה נגד תכניתו על ידי טיים וורנר, אשר ביקשה למנוע גישה לתכניות ציבוריות בעלות אופי מיני, אלא אם המנויים לכבלים נתנו את הסכמתם. בית המשפט העליון הכריע לטובתו. "לכעוס זה לחיות. אני יהודי זועם. אני אוהב את זה. זעם טוב יותר מאהבה, הוא יותר טהור", הסביר את הטיעון שלו.
התביעות המשפטיות, המיליונים שהוציא על משפטי הגירושין שניהל ואורח חייו הבזבזני בישרו בתחילת המילניום על נפילתו. ב-2002 הוא נידון לחודשיים בכלא אחרי שהטריד מזכירה לשעבר של עיתון, אבל זכה בערעור. שנה אחר כך הודה כי הטריד טלפונית את אחת מארבע נשותיו לשעבר. כשלא הוזמן לטקס הסיום של בנו היחיד ג'ורדן בבית הספר למשפטים בהרווארד בשנת 2002, פתח גולדשטיין במתקפה מתוקשרת נגד גרושתו ומוסדות ההשכלה. הוא עדיין נלחם בכל מי שלא התיישר עם תפישת העולם שלו, אבל כבר לא היה לו את הכסף לזה. זאת משום שגולדשטיין לא היה מוכן לצאת לקרב עם מה שהתברר כאויב הגדול ביותר שלו - האינטרנט.
בסוף 2003 המגזין נסגר וגולדשטין הגיש בקשה להגנה מפני פשיטת רגל. האיש שעמד פעם בראש אימפריה שגלגלה מיליוני דולרים, איבד את ביתו במנהטן ונאלץ למכור את האחוזה בפלורידה, שעל המרפסת שלה הוצב פסל גדול של יד המפנה לאוויר אצבע משולשת. הוא עבד במסעדה בניו יורק בשכר של 10 דולר לשעה. ב-2004 אמר ל"ניו יורק טיימס" שהוא ישן במכוניתו וחי במקלט להומלסים בפלורידה. "החיים שלי הפכו לזוועה", הודה.
בריאותו הידרדרה בשנים האחרונות. הוא עבר שבץ וסבל מסוכרת ודמנציה. "עד לפני חודש עדיין היה בו ניצוץ", אמר עורך דינו צ'רלס דיסטפנו שליווה אותו. "למעשה, הוא נתן לי את האצבע האמצעית וחייך אליי. ידעתי שהוא עדיין היה אל גולדשטיין בתוך המעטפת הזאת של גופו הקורס". לפני שבועיים מת גולדשטין בהוספיס בברוקלין אחרי מחלה ממושכת. שנותיו האחרונות היו דמדומים ארוכים, שקטים ועצובים לאיש שאהב להסעיר אנשים.
הנשים בחייו
הוא נישא ב-1963 ללוני לויט, ממנה התגרש כעבור שנתיים. ב-1968 התחתן עם מארי פיליפס, והנישואים החזיקו מעמד תשע שנים. ב-1978 נישא לג'נה גולדשטין ממנה נולד בנו היחיד ג'ורדן, והשניים התגרשו ב-1991. בשנת 1994 התחתן עם פטרישה פלשרטי ממנה התגרש כעבור חמש שנים. ב-2004 נישא לכריסטינה מהראז' לה היה נשוי עד מותו.
מה לקחת ממנו
לא שם זין.
מה להשאיר אצלו
די הרבה. בעיקר את העניין הזה שכשיורים ללא הבחנה פוגעים בעיקר בחפים מפשע.
