קרלו פטריני הוא בן אדם שחושב מהבטן. לא, לא במובן שאתם חושבים. במובן הזה הוא דווקא חושב מהראש. ככה הוא חשב ב-1986, כשמקדולנדס פתחה סניף בפיאצה די ספאניה בלב רומא, ממש מול המדרגות הספרדיות. בזמן שההמון זעם על חילול הקודש - מונומנט אמריקאי של קציצה בלחמנייה תקוע בתוך מונומנט איטלקי שכולו יופי והדר - פטריני, זעם בדרכו שלו. "הייתי חייב לעשות משהו בתגובה", סיפר. "הוספת סימן גדול, צהוב, M, היה מבחינה אסתטית השחתה של מקום תרבותי והיסטורי. דעת הקהל התנגדה לפתיחה. החלטנו לארגן אירוע עליז - לחלק צלחות פסטה בפיאצה, כי פסטה היא חלק מהתרבות והמסורת האיטלקית, הטעמים בזיכרון שלנו, ומסמלים את ההתנגדות להומוגנית".
הסניף נפתח. "טעם אחד לכל העולם", אמר הסלוגן. כולם התפזרו לביתם, רוטנים על "הכיבוש האמריקאי", וההשתלטות של הדוד סם על אחד הסמלים של בירת הנצח. פטריני הלך גם הוא, אבל לדרך חדשה. כפעיל חברתי עוד מצעירותו, הוא הבין שאת המלחמה הזאת אי אפשר לנצח בהפגנות ולא באמצעות ביורוקרטיה או פוליטיקה. פטריני הבין שתרבות מנצחים בתרבות.
סרט הוליוודי מצליח אחד שווה יותר מחמש נושאות מטוסים. לפטריני אין דבר נגד ארצות הברית והתרבות האמריקאית, הוא רק לא רוצה שישנו לו את איטליה. "השגנו פשרה. הסימן M היה מוגבל בגודלו", נזכר, "לאחר האירוע הזה, החלטתי ליצור תנועה שתציל את הטעמים המסורתיים ותגן על מוצרים בכל רחבי העולם. הם לא רק חיוניים לשמירה על המגוון הביולוגי על פני כדור הארץ, אלא גם למורשת התרבותית ולזהות שלנו". פאסט פוד? פטריני הגיש לעולם את הסלואו פוד.
אחרי ההפגנה פטריני חזר לביתו בעיר ברה שבמחוז פיימונטה אשר בצפון מערב איטליה. הוא כינס את חבריו באחת המסעדות בעיירה, אלה עם המאמא שטורחת על הסירים במטבח בזמן שבעלה פורש עבורכם מפה משובצת על השולחן ומניח עליו לחם ושמן זית. כ-60 חברים היו איתו. נקים תנועה שתנחיל את התרבות המקומית, הסביר להם, והכוונה היא לכל תרבות מקומית. הפילוסופיה של סלואו פוד היא לא רק לבשל את האוכל לאורך זמן וליהנות ממנו. זו תנועת נגד תרבותית לכל מה שהמזון המהיר מייצג - תעשייתיות, ניצול, ניכור, זיהום, הפיכת האדם למוצר, תאוות כסף. תנועת נגד לכל מה שפוגע בחברה ובטבע. מבחינתו של פטריני אוכל - הדבר ההכרחי והמענג הזה - הוא הפריזמה שדרכה אפשר לבחון את החברה בה אנו חיים.
"המוטו שלנו הוא 'טוב, נקי והגון'. אוכל טעים ובריא, נקי מהשפעות סביבתיות מזהמות והתעללות בחיות והוגן כי הוא מכבד את אלה שעבדו כדי לגדל ולהפיץ אותו", הסביר פעם. התנועה שהקימו נקראה תחילה "ארצ'יגולה", וכיאה לאנשים שאוכלים לאט, אוכלים מקומי, ואוכלים איכותי, הם ערכו משתה לכבוד הרגע ההיסטורי. "חגגנו יומיים בלתי נשכחים", הוא נזכר, "את ארוחת הערב החגיגית סיימנו רק כשהשחר עלה, לאחר הרמת הכוסית האחרונה עם יין מסוג בארולו משנת 1939".
נקפוץ קצת פחות מ-30 שנה קדימה. נכון להיום יש כ-150 אלף חברים בתנועת מזון איטי עם סניפים ב-150 מדינות, ישראל בפנים, גם מדינות באפריקה. ושימו לב לתנועה יש נציגות בכל 50 המדינות בארצות הברית. ומה לגבי סנפי מקדולנד'ס באיטליה? אז ככה: יש בארצות הברית 5.8 סניפים של מקדולנד'ס על כל 100 אלף איש, בבריטניה 2 על כל 100 אלף, בצרפת היחס הוא 1.8 סניפים ואילו באיטליה רק 0.76 סניפי מקדונלד'ס לכל 100 אלף איש. ריספטו. האיטלקים מאוהבים באוכל ובקפה שלהם - ויחד איתם כל העולם, כן ולפטריני חלק נכבד בכך.
פטריני נולד ב-22 ביוני 1949 בעיר ברה שבחבל פיימונטה, ובעיר הזאת הוא יקים שנים אחר כך, בתוך ארמון מרהיב שהיה שייך לבית סבויה המלוכני, אוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה. הוא נולד בבית הוריו. אמו עקרת בית קתולית, אביו היה קומוניסט ופועל בחברה לבניית מסילות רכבת. הוריו הקנו לו חינוך ראוי, והקפידו לשלוח אותו למחנות קיץ במחוז ליגוריה. בהמשך התגייס לחיל הרגלים האיטלקי.
החינוך הצנוע מהבית בברה, יחד עם הקסם של מחוז ליגוריה עיצבו את תפיסת עולמו של פטריני. "גדלתי במקום שבו אירועים חברתיים ושעות הפנאי קשורים לאוכל. אוכל הוא עדיין היבט חיוני של חגיגות, אחווה, שירה וריקודים בחבל פיימונטה. כך גדלתי - מודע להיבטים התרבותיים, החברתיים וההיסטוריים של המזון, שמתחיל להיות מאוים על ידי רעיון שווא של המודרניות", סיפר על ילדותו, "הסבתא שלי, למשל, נהגה לאסוף את כל פירורי הלחם מהשולחן אחרי ארוחה במקום לזרוק אותם משם. ילדים עשויים לפתח מערכת יחסים מיוחדות עם מסורות קולינריות של הסבתא שלהם. ההשפעה כוללת סט של ערכים מהותיים".
כיאה לבן לאב קומוניסט ולאם קתולית, התעוררה בפטריני תאווה לחקור את החברה שבה הוא חי ואת המסורות והאמונות הנטועות בה. הוא למד סוציולוגיה באוניברסיטת טרנטו שבצפון-מזרח איטליה וכשחזר לעיירת הולדתו ברה בתחילת שנות ה-70 הוא כבר היה פעיל פוליטית ונבחר לנציג מפלגת הפרולטריון בסניף המקומי.
רמת החיים באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה עלתה עם השנים. אם ב-1960 צרך האיטלקי הממוצע 22 ק"ג בשר בשנה, ב-1975 זה כבר הגיע ל-62 ק"ג בשנה, עלייה דרמטית הייתה גם בצריכת גבינות, ביצים, פירות, סוכר וקפה. איטליה הפכה שבעה. אבל בדרך היא איבדה כמה דברים. "חבל הטבור שקשר בין החקלאי לצרכן נחתך", מתאר פטריני כיצד ראה את השנים ההן בראיון שהעניק ל"אינדיפנדנט" הבריטי, "כיום מעטים קונים את היין ישירות מהיצרן, ויודעים מי אופה את הלחם שלהם. אם פעם המכולת והפאב היו מקומות קהילתיים שבהם מחליפים ידע ומידע, הרי שהיום הצריכה בסופרמרקטים גרמה לנו לאבד את כל זה, המודרניזציה מחקה את הכול".
פטריני החליט לשלב בין אהבתו לאוכל ויין לבין סקרנותו לגבי החברה בה הוא חי והחל לכתוב על השילוב בין אוכל לאנשים. מ-1977 כוכבו בתחום החל לדרוך. במקביל, הוא הצטרף לתנועת השמאל Arci שנאבקת למען זכויות האדם ונלחמת בפשיזם, והצטרף ל"קלאב טנקו", ארגון שתומך באמנים ומוזיקאים איטלקיים ואחרים ומסייע להם להוציא את יצירתם לאור.
ואז הגיעה 1986. לפתיחה של סניף מקדולנד'ס התווסף עוד אירוע שגרם לפטריני לרצות לחולל מהפכה. 19 אנשים מתו מאות הורעלו לאחר שצרכו יין זול שהיה מהול באלכוהול תעשייתי. האירוע פגע קשות בתעשיית היין האיטלקית ובתדמיתה, ופטריני, שחיבר בתגובה את מדריך היינות המקיף ביותר בארץ המגף עד לאותה תקופה ופעל נמרצות למען מכירת יין איכותי להמונים, הבין שמשהו בחייו צריך להשתנות. וגם בחייהם של מיליוני איטלקים. וגם, בשאיפה, בחייכם.
בדצמבר 1986 היה ממקימי המגזין הקולינרי "גאמברו רוסו", הקרוי על שם פונדק "הלובסטר האדום" מהספר פינוקיו, בו החתול והשועל הובילו לארוחת ערב את בובת העץ. כל מי שקרא את האלגוריה הפוליטית החדה והמופתית הזאת של קרלו קולודי מבין את ההקשר החברתי של השם. "אסטרטגיית החדירה של מקדונלד'ס לאיטליה יצרה את הנוגדן שלה", כתב פעם. פטריני ראה קשר הדוק בין צריכת מזון לצדק חברתי.
סלואו פוד חינכה את האיטלקים. חדירת מקדולנד'ס והאסון שגרם אותו יין מהול, גרמו ליותר ויותר איטלקים להבין שהצלת שמו הטוב של האוכל והיין שלהם זה לא רק עניין של רגש או נוסטלגיה, אלא של הישרדות. בזמן שבסוף שנות ה-80 היו הפגנות סוערות בפריז נגד האמריקניזציה של החברה, האיטלקים, כמו איטלקים, עשו זאת טרנקילו. "בחרנו להתגונן בצורה שקטה", הסביר פטריני, "אנו מציעים את חיסון שמורכב מהנאה חושית איטית, ומכיל יסודות חברתיים". אז מה הפלא שהסמל של תנועת "מזון איטי" הוא חילזון.
זה תפס. לא רק באיטליה אלא בכל העולם. כל כך תפס שהחלו לקום תנועות אחרות בהשראת "מזון איטי" כמו "עיצוב איטי", "כסף איטי" ו"התנועה האיטית". כמו שהבין שבתרבות נלחמים בתרבות נגד, כך הבין שבתחלואי הגלובליזציה נלחמים בעזרת תנועה גלובלית. פטריני קיבל אותות כבוד מארגונים סביבתיים, מוסדות תרבות, אוניברסיטאות והמגזין "טיים" הכתיר אותו ב-2004 כאחד מאנשי השנה, וכינה אותו "גיבור אירופאי חדשן". כוכב? גורו? מטיף? "אני נלחם בכל מי שרוצה להרוס את הנוף של איטליה", אמר והרחיב את המעגל למאבק בהנדסה גנטית, זכויות עובדים, בנייה בשטחים פתוחים ומונופולים של תאגידי מזון.
בעברית קוראים לזה "החיים בפיתה". הרגלי האכילה קלוקלים ואנחנו צורכים אוכל תעשייתי, מעובד, מרוסס, משובט, מלא הורמונים, רחוק מאוד מהמקור שצמח מן האדמה או חי בטבע. "אני אוכל, אבל אני לא יודע מה אני אוכל, אני לא יודע איך זה נעשה ומאיפה זה בא". יש לזה קשר הדוק, לטענת פטריני ותומכיו, לקצב החיים המהיר בעולם המערבי.
בשלהי 2006 פטריני מצא עצמו חולק מסיבת עיתונאים עם תומך חדש, דייויד קמרון, כיום ראש ממשלת בריטניה ובימים ההם יו"ר האופוזיציה מטעם מפלגת השמרנים. פטריני, שטבע את המונח "גסטרונומיה אקולוגית" כדי לתאר את החזון שלו לאוכל טוב הנעשה על ידי שימוש במזון מן הצומח, זרעים, בשר מחיות משק ולא מגידולים תעשייתיים, תקף את השפים הסלבריטאים ותכניות הבישול שלהם. "השפים האלה צריכים לצאת מכלוב הזהב שלהם, להשתחרר משרשראות התקשורת, עליהם להפוך לחלק מהחברה, הם צריכים לבשל לאנשי כפר, לחנך ילדים, להאכיל זקנים בבתי אבות, להכין אוכל לבתי חולים. בישול הוא דבר חברתי". בקיצור, שפים, במקום לצאת לפרסומות, צאו לרחובות.
התנועה תפסה תאוצה, באיטיות כמובן, וגם הביקורות צצו. מבקריו של פטריני טענו שהחלום הרומנטי שלו לא יכול להתגשם. ש-8 מיליארד בני אדם מחייבים תעשיית מזון, ואלמלא אותה תעשייה מאות מיליוני הרעבים בעולם היו רבים יותר, ושחזון התנועה שלו לא מתאים אפילו למדינות שבעות ועשירות במערב, אז קל וחומר כשמדברים על אפריקה, אמריקה הדרומית או חלקים נרחבים באסיה.
פטריני לא נותן להם להציגו כדון קישוט, ומסתובב ברחבי העולם כדי להרצות, להסביר, ללמד ולהנחיל את יסודות התנועה שלו. "הגלובליזציה הערכית היא שקר", טען פטריני, "הרשת הכלכלית המקומית והקטנה חזקה יותר מהחברות הרב לאומיות כי רגליה נטועות באדמת המקום", הוא אומר. "כלכלת השוק הגלובלית הורסת את כדור הארץ. עשרות אלפי טונות של מזון נזרקים מדי יום. למה שאסקימואי והאתיופי יאכלו את אותו אוכל? התנועה שלנו נותנת יותר כוח לכלכלות מקומיות. אין צורך להטיס אוכל מצד אחד של העולם לצדו השני".
פטריני מזכיר לנו שכל מה שמרכיב את חיינו עשוי מחלקיקי פוליטיקה. גם האוכל בתוך הצלחת. לא מעט פילוסופים כתבו בעבר על הניכור שבים האדם לתוצרתו, פטריני רוצה לתקן בדיוק את הדבר הזה. לחנך דור חדש של בני אדם, ברומא, בואנוס איירס או חיפה. "אם בישול נתפס כמטלה - משהו שאתה עושה באופן מכני - אז הוא הופך להיות מנוכר. אני לא שמרן שקנאי למסורת, אני לא שוכח שבעבר היו עוני והתעלמו מהרבה דברים, אני רק רוצה עולם שבו יש דיאלוג בין מסורת למדע, ואזרחים בעלי תודעה ואחריות על האנשים והסביבה בחייהם". כל אחד ירים לחיים על זה.
מה לקחת ממנו
לחשוב מהבטן, לפעול מהראש.
מה להשאיר אצלו
"אנחנו לא מבקשים לשנות את העולם, אלא להציל אותו". בלי משיחיות בבקשה.
