ד"ר ג'ים ווית'רס חיבר מכשיר למדידת לחץ דם לזרועו של ריצ'י, גבר בן 47, מוכר תרופות לשעבר מניו ג'רזי. "איך אתה מרגיש?", שאל הרופא. "בסדר, אני מניח", השיב ריצ'י, שהתלונן על מיחושים בגוף ופטריות בכפות הרגליים. ד"ר ווית'רס בדק את אישוניו של המטופל, פיזר אבקה על כפות רגליו, יצא מהסמטה המטונפת, הלך עד קצה הרחוב וחזר עם שני קרטונים של חלב. "תודה, דוקטור", אמר ריצ'י, "אני מעריך את מה שאתה עושה".
הקליניקה של ג'ים ווית'רס היא רחובות פיטסבורג, פנסילבניה. "עבור הרופא הזה, הצעד הראשון הוא למצוא את החולים", נכתב עליו במגזין "פיפל" בספטמבר 1996. מיליוני רופאים מקיימים יום יום את שבועת ה?יפ?ו?ק?ר?ט?ס ועושים כל שביכולתם כדי לממש את הערכים הנעלים של מקצועם. נכון, מדי פעם צץ לו סיפור של שחיתות ועולם הרפואה נגוע בהרבה אינטרסים מסחריים, אבל רוב רובם של הרופאים ברחבי העולם עובדים קשה, סביב השעון, בתנאים לא פשוטים כדי להציל חיים או לפחות לשפר אותם. אבל ווית'רס הוא לא עוד רופא. הוא מאלה שמותחים את גבולות המקצוע. עבור עשרות אלפי אנשים הוא ה-רופא. "רופא הרחובות", מכנים אותו.
ווית'רס עורך ביקורי בית אצל אנשים שאין להם בית. כשהוא מבקר אותם ברחוב, הוא לא רק רופא שמרפא מטופל. במשך שנים חסרי הבית מחכים לו, כמהים לעזרתו, בעבורם הוא מלאך שירד מהשמיים - אוקי, קצת נמוך יותר, מחברת בני האדם המקיפה אותם ומטפל בהם, אבל למעשה הוא נותן להם יותר מזה. ד"ר ווית'רס מעניק להם יחס, דאגה, צלם אנוש.
מפגש מקרי אחד ב-1992 שינה את מסלול חייו של הדוקטור. באחד מביקוריו במעון חוסים נתקל במכר בשם מייק סאלוס, גיטריסט בלוז, שחי בעבר ברחוב יותר משש שנים ובעת ההיא סייע לאנשים במעון כשחילק להם אוכל ושמיכות. "הצעתי לג'ים לבוא איתי לרחובות והוא התייצב ללא היסוס", סיפר סאלוס, שהפך ברבות השנים לסנצ'ו פנשה של הרופא הדון קישוטי. "מייק אמר לי 'אל תתלבש כמו רופא ואל תתנהג כמו אידיוט'", סיפר ווית'רס. סאלוס הכיר לו את חיי הרחוב, את המקומות המוזנחים בהם חיו האנשים האבודים, עזר לבנות את אמונם בו, וסייע לו להקים את ארגון "מבצע רשת ביטחון", אליו נגיע בהמשך. "לפעמים היינו מסתובבים עשרה לילות רצופים בקור של מינוס כמה מעלות, ג'ים אף פעם לא התלונן. הוא עמד איתם, סבל איתם, הרגיש מה שהם מרגישים", סיפר סאלוס על נכונותו של ווית'רס לעמוד בכל אתגר.
"כשאתה יוצא מבית הספר לרפואה, אתה מרגיש מוסמך", אמר ווית'רס, "זה בלגן אמיתי. כל המונחים הלטיניים, המעבדה, החלוקים, זה נותן כוח ועוצמה. טיפול בחסר הבית הוא הדרך להחזיר את האנושיות שלנו". עבור ווית'רס לטיפול יש ערך הדדי. המטופל מקבל ממנו בריאות טובה יותר, יחס אנושי ודאגה אמיתית, ואילו הוא, כרופא, מקבל יכולת הקשבה והכלה ושיפור ביכולת המקצועית, המתמצים במילה אחת קטנה-גדולה סיפוק.
כמה פעמים בשבוע היה ווית'רס ממלא את תרמילו בציוד רפואי ועודפים של תרופות שלקח מבית החולים בו עבד, ויוצא לרחובות מלווה בחברו-שותפו סאלוס. "הדבר הראשון שהכה בי היה מספר האנשים שפגשנו מתחת לגשרים", נזכר ווית'רס באותם ימים ראשונים בהם שוטט ברחובות פיטסבורג. "רמת הפחד והמרירות כלפי הקהילה הרפואית והקהילה בכלל פגעה בי במלוא העוצמה. כשהתחלתי להסתכל על הבעיות רפואיות, התחלתי להבין שיש אנשים עם פצעים רבים, כיבים שלא נרפאו, סרטן וכל מיני דברים שלא זוכים לטיפול". הרפואה בעיניו הייתה לא רק מקצוע, אלא אמצעי להפלת מחיצות בין אנשים. כשאין מחיצות בין אנשים, החברה הופכת לבריאה יותר.
העבודה לעולם לא תיגמר, הוא יודע. גם מצבם של האנשים לרוב לא משתפר. ברבות השנים הוא אבחן אישה אחת כחולת סרטן וסייע לה בקבלת טיפולים הולמים. העזרה הרפואית שהוא מגיש היא מעשה של חסד, אך לטענתו גם מפחיתה את העומס והלחץ על שירותי הרפואה באזור פיטסבורג. "אחד האנשים הראשונים שנתקלתי בהם היה זקן בן 85 חסר בית ופרנואיד. הוא היה רדוף. הרגליים שלו היו במצב נוראי. היינו צריכים למתוח את עצמנו מהחיים שלנו לחיים שלהם, לעולם שלהם, למציאות שלהם", סיפר.
ווית'רס נולד להיות רופא. כילד, הוא התלווה לעתים לאמו, ג'ו?ן, אחות במקצועה, במהלך עבודתה. כשבגר, הצטרף לאביו, ד"ר דונלד ווית'רס, בביקורי בית שערך. הוריו היו זוג בעל תודעה חברתית מפותחת, וזה חלחל אליו. כיום, כשהוא בן 53, וספון במשרדו הצנוע בפיטסבורג, מוקף בספרי שירה, וביוגרפיות על מרטין לותר קינג וצ'ה גווארה, הוא יודע שאת הכיוון והרגישות החברתית הוא קיבל מהוריו. "הם נתנו לי השראה עוד לפני שהיה לי ידע רפואי", הוא אומר.
דונלד וג'ו?ן גידלו את שלושת ילדיהם בחווה בהאנובר, פנסילבניה. "עם אבא שלי הייתי יוצא בכל מזג אוויר", סיפר ווית'רס כיצד ניטעו בו שורשי התודעה החברתית, "פעם אחת, כשהייתי בן 10, אבא שלי הזמין אותי לבוא איתו לביקור בית. הייתה סופת שלגים, נתקענו ולקחנו טרמפ עם נהג משאית. אני פחדתי, אבל אבא שלי ביצע את ביקור הבית שלו. זה סוג של מסירות שסיפק לי השראה".
ווית'רס למד בהברפורד קולג', בית ספר קטן, אליטיסטי ובעל מסורת של אקטיביזם חברתי. הערכים שספג מהוריו הועצמו במהלך הלימודים. "חשבתי שאנחנו צריכים פרספקטיבה על אנשים שהם לא חלק מהחברה. זה לא רק עסק, אלא מענה לעזרה. זאת ברכה להסתובב ברחובות ולסייע. האנשים שם בחוץ נאחזים בחיים בציפורניים". כנער, הוא נסע עם משפחתו לניקרגואה וגואטמלה, ועזר לאביו לרפא אנשים שידם אינה משגת. "הייתי כל כך קרוב לאבי ולעבודתו, וידעתי שאהיה רופא", סיפר.
כשם שאביו לקח אותו עמו כשטיפל בחולים, כך ווית'רס לקח את בנו. זה רץ במחזור הדם של המשפחה. "ביום האב, ווית'רס לקח את בנו הבכור, כריסטופר, לאחת הגיחות שלו למרכז העיר, שם הם פגשו גבר עם פצע פתוח שורץ רימות", נכתב עליו במגזין "פיפל", וד"ר ווית'רס לא התחרט על כך שהוא חושף את ילדיו לצד הפחות זוהר של החיים כבר בגיל צעיר. "כריסטופר צפה בכל הטיפול", סיפר ווית'רס. "אני חושב שזה השפיע עליו, כי למחרת בבוקר על המקרר ראיתי תמונה של תולעת עם חיוך גדול". כיום כריסטופר הוא סטודנט לרפואה בניו יורק.
הקולגות למקצוע חשבו שהוא טועה. כוונותיו טובות, הם ידעו, אבל כשפונים לחסר בית אנונימי, קיימת סכנה שהוא ישתמש באלימות, אולי אפילו ישדוד או יגנוב חפצים כדי לשרוד עוד יום ברחוב. בנוסף, חבריו הרופאים סברו שהוא מסכן את מעמדו בקהילה, וכאחד שממצב את עצמו כ"רופא הרחובות" הוא למעשה מאבד קליינטורה שעשויה להניב לו הכנסה. באמצע שנות ה-90 ווית'רס, אשתו וארבעת ילדיו, התגוררו בדירת ארבעה חדרים פשוטה של מעמד הפועלים, בחנייה חיכתה לדוקטור אלפא רומאו אדומה משומשת מודל 89'. "עבור ג'ים ללכת ברחובות זה שיא הסיפוק בחיים", סיפרה אשתו גייתרי. סביבתו הקרובה חשבה שירד מהפסים כשהתלבש יותר ויותר כמטופליו ופחות כמצופה מאדם במעמדו.
הם טעו. ווית'רס המשיך לפקוד באדיקות את חסרי הבית ועניי העיר, גם במחיר ויתור על חלק מהסממנים של קריירה רפואית מסורתית. הוא סטה מהדרך הקונבנציונאלית, ובחר באחד הנתיבים היותר מאתגרים והפחות רווחיים של עולם הרפואה. "יש אנשים שהיו שליליים לגבי זה כשהתחלתי, אבל יש להם הרבה מה ללמוד", אמר ווית'רס. "אני חושב שזו דרך לבדוק את עצמנו ואת הדרך להתחבר עם האנשים, שהיא חשובה מאוד לרופאים". ווית'רס מילא את מה שתפש כייעודו, והפך לגיבור מקומי. "כוחם של שירותי בריאות הולך הרבה מעבר לרפואה. זה משנה את כל האנשים מעורבים: חסר הבית מקבל יחס, מתעצם, ומקבל את האומץ לצאת מהרחובות", אמר ווית'רס, "אני חושב שרפואה מעצבת את הקהילה, ויוצרת חברה שרואה בכל אדם כבעל ערך. כולנו באותה הסירה".
ווית'רס החליט למסד את הטיפולים שהוא מעניק והקים את "מבצע רשת ביטחון" Operation Safety Net)), שירות רפואי מקיף לחסרי בית בלתי מוגנים. הוא כמובן לא גובה סנט אחד עבור שירותיו, ואת הארגון הקים מכספי תרומות וצדקה. הוא מקדיש את כולו לטיפול וקישר את המטופלים לשירותים הסוציאליים כדי שאלה יסייעו להם במציאת מגורים קבועים ותעסוקה. חמש פעמים בשבוע יוצאת קבוצה של כ-20 רופאים ואחיות ומעניקה לחסרי בית בעיר בגדים ותרופות. הם מוצאים אותם בסמטאות חשוכות, בכניסה לתחנות הרכבת התחתית ופתחי כנסיות. ווית'רס מעריך שהוא טיפל בכ-1,200 הומלסים מדי שנה מאז 1992. יותר מ-26,000 עד כה. מצטרפים אליו רופאים ומתמחים ששאבו ממנו השראה. "עבודה כזאת היא סוג של הרפתקה מתמשכת. זו עבודה, אבל גם נקיטת עמדה", הסביר את רוח ההתנדבות.
"ווית'רס חצה את הרחוב, סטטוסקופ לצווארו ותרמיל עמוס תרופות על גבו. חסר בית בן 58 בשם צ'רלי ברינג'ר ראה את הרופא. 'יש דוקטור בבית? אני מת מלב שבור', מחייך ברינג'ר בפה חסר שיניים", תיארו ב"פיטסבורג מגזין" מפגש אקראי של ווית'רס עם מטופל. הוא סיפק השראה לא רק לרופאים צעירים, אלא גם למי שתיעד את פועלו. לאחרונה יוצרת בשם ג'ולי סוקולוב עשתה עליו סרט קצר, שהוצג לראשונה באתר האינטרנט NationSwell. "יש כנות אכזרית בעניין הזה. אתה מתחיל למצוא כמה זה מדבק", אמרה לאתר HuffPost אחרי שעקבה יומיים אחר ד"ר ווית'רס וצוותו. "קיבלתי השראה מהחמלה וחוסר הפחד שלו, וחשבתי איך להביא את זה לעשייה הקולנועית שלי".
פועלו של ווית'רס עשה לו כנפיים והחל להיות משוכפל או נחקר על ידי ערים ברחבי העולם. ב-2005 החליט ווית'רס שראוי להפיץ את חזונו, והקים את ועידת "רפואת הרחוב" הראשונה, בה השתתפו נציגים מאמריקה, אירופה ואסיה, ומטרתה הייתה לעודד שיתוף פעולה ולהחליף מידע ושיטות שיסייעו לטיפול בחסרי הבית.
ב-2008, הקים את המכון ל"רפואת רחוב" שמתמקד בסיוע לקהילות, שיפור הפרקטיקה הקיימת ויצירת אחוות סטודנטים העוסקים ברפואת רחוב. ב"דיילי מייל" דווח שכ-90 מדינות החלו בפיתוח מודל דומה של "רפואת רחוב" לחסרי אמצעים. הרבה חוליים יש בחברה האנושית, ואנשים מסוגו של ג'ים ווית'רס מנסים לרפא אותם, בעזרת ידע, אנושיות ולב חפץ. "הייתי רוצה שרפואה כזאת תהיה היהלום שבכתר בחיי קהילות בעולם", אומר ווית'רס, "זה יהפוך אותנו לאנשים טובים יותר".
האישה שאיתו
ב-1981, כשהיה סטודנט לרפואה באוניברסיטת פיטסבורג פגש את גייתרי, שעשתה דוקטורט בכימיה באוניברסיטת קרנגי-מלון הסמוכה. הם נישאו בשנת 1984 בעיר הולדתה שבדרום-מזרח הודו. לזוג נולדו שלושה בנים ובת. כיום השניים פרודים.
מה לקחת ממנו
הנכונות למתוח את היכולות ולנצל את הידע שלנו למען אחרים.
מה להשאיר אצלו
כלום, רק שימשיך עד 120 וידאג שרבים אחרים יאריכו שנים.