"דניאל כהן-בנדיט היה רומנטיקן בלתי ידוע ומבודד עד להתנגשות הטיפשית בינו לבין שר הנוער והספורט של דה גול, מר מיזוף, באולם הרצאות בנאנטר". כך תיאר עמוס אילון, שליחו המיוחד של עיתון "הארץ", את הניצוץ הראשון שאחר כך הבעיר את צרפת כולה במאי 1968. "השר חנך מתקן ספורט חדש ותאר באריכות את מפעליו הגדולים של הגוליזם למען הנוער והספורט. עם תום ההרצאה נשמעה קריאת בוז. 'מי צעק בוז?' שאל מר מיזוף. 'אני', השיב כהן-בנדיט. 'אדוני המיניסטר, לא דיברת על הבעיה המינית'". כהן-בנדיט דרש שסטודנטים וסטודנטיות יוכלו לישון יחד במגורים. אבל השר לא התבלבל והשיב לצעיר החצוף: "כשהייתי בגילך והיו לי בעיות כאלה, הייתי קופץ לבריכת שחייה קרה".
אחרי הדיאלוג הזה, שממחיש את פערי הדורות, פערי התפישה ופערי התרבות בין ממשל דה גול לצעירים בצרפת, פרץ מרד הסטודנטים, שהתרחב במאי 1968 לגל מהומות ושביתות בכל רחבי צרפת. החבית הייתה מלאה חומר נפץ, היה צריך רק אחד שידליק את הפתיל. צעיר יהודי בשם דניאל כהן-בנדיט היה האיש הנכון, במקום הנכון, ובזמן הנכון עבור הצרפתים. השיער הג'ינג'י והמרקסיזם שזרם בדמו הפכו את כינויו - "דני האדום" - לטבעי. אחרי גל המהומות שחולל והנהיג, צרפת הייתה מדינה אחרת. מדינה שחוותה מהפכה שחלחלה לפוליטיקה, לכלכלה, לתרבות ולחינוך.
צרפת של אותה תקופה הייתה מדינה קפואה. בזמן שבאנגליה פרצה תרבות הרוק אנד רול ובארצות הברית היפים מחו נגד המלחמה בווייטנאם והשחורים דרשו שוויון, בצרפת של 1968 אישה נשואה הייתה צריכה אישור כתוב מבעלה לפתוח חשבון בנק או לקבל עבודה. דור הבייבי בום ביקש לרכוש השכלה, המדינה אפשרה לכל בעל תעודת בגרות המעוניין בכך להמשיך ללימודים גבוהים והאוניברסיטאות סבלו מפיצוץ אוכלוסין סטודנטיאלי. "אנשים היו מנוכרים ממין באותו הזמן", סיפר פעם כהן-בנדיט. "האמת היא שרצינו לחיות. המיתולוגיה של המין נולדה כי זאת הייתה חברה סגורה לחלוטין. אני הייתי סמל להתחלה, הזריחה של השמש, עבור רבים הייתי החיוך שסימל תקופה".
במאמר שפורסם ב-15 במרץ 1968 בעיתון היומי הצרפתי "לה מונד" נטען, "מה שמאפיין כיום את החיים הציבוריים שלנו הוא השעמום. הצרפתים אינם לוקחים חלק באירועים החשובים שמטלטלים את העולם, הצעירים משתעממים, הגנרל דה גול משתעמם". המוזיקה התפתחה, הקולנוע שינה פניו, המיניות השתחררה ובצרפת הממסדית לא עיכלו זאת. כהן-בנדיט היה הקול והפנים עבור הדור הזה.
ב-2 במאי 1968 הועמדו מנהיגי הסטודנטים בנאנטר לדין משמעתי. למחרת הצטרפו אליהם הסטודנטים של הסורבון, בהפגנה שדוכאה באלימות רבה על ידי כוחות מיוחדים של המשטרה. שר החינוך, ההוא ששלח את כהן-בנדיט להכניס ראש לבריכת שחייה קרה, הכריז על השביתה כלא חוקית ואסר להפגין, וקיבל תשובה בדמות 60 אלף מפגינים ברובע הלטיני. למרות שצרפת הייתה במצב כלכלי טוב, העושר לא ממש חלחל מלמעלה למטה, הסולידריות עשתה את שלה, והשלטון מצא את עצמו אחרי כמה ימים מתמודד עם שביתה כללית ענקית שכללה עשרה מיליון עובדים.
"זה היה כיף לא נורמלי", נזכר כהן-בנדיט, "הרגשתי בפעם הראשונה איך זה להיות המברג שמסובב את הבורג, ולא הבורג שמסובב על ידי המברג". דה גול הגדירו "זר חתרני ומסוכן", ואסר עליו להיכנס לצרפת לאחר שזה יצא לברלין ב-21 במאי. "כשהתברר שאסור לי לחזור, 80 אלף אנשים ברחובות צעקו 'כולנו יהודים-גרמנים'", התענג פעם. המהפכה שכהן-בנדיט היה ממניעיה יצאה לדרך. דה גול נשאר על כיסאו, אך לא להרבה זמן.
כהן-בנדיט נולד במונטובה, צרפת ב-4 באפריל 1945, ימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. הוריו היו יהודים-גרמנים שנמלטו מהשלטון הנאצי ב-1933. את ילדותו עבר בצרפת, וב-1958 המשפחה הקטנה חזרה לגרמניה, שם אביו עבד בעבר כעורך דין. כהן-בנדיט למד בבית ספר פרטי בעיר הופנהיים, ומכיוון שנחשב פליט וחסר ארץ לידה רשמית, הוא בחר בגיל 14 באזרחות גרמנית וזאת כדי להימנע מגיוס חובה לצבא צרפת.
ב-1966 שב לצרפת כדי ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת נאנטר, שבפרברי פריז, כשהוא נתמך על ידי כספי פיצויים מגרמניה. שם הוא חבר לפעילים אנרכיסטיים, והיה לאחד הבולטים שבחבורה. באותן שנים קבוצות אנרכיסטיות ואנטי ממסדיות מהשמאל האירופי קיימו ביניהם קשר הדוק, וביוני 1967 כהן-בנדיט נסע בחזרה לגרמניה להשתתף בהלווייתו של סטודנט גרמני בשם בנו אונסורג, שנורה ונהרג במהלך הפגנה. "אחרי הקורבן הראשון בגרמניה אתה לא צריך לחשוב שפוטנציאל האלימות הוא קטן יותר במדינות אחרות", אמר כהן-בנדיט, שהפך אקטיביסט וקרא בעיקר לשוויון זכויות ושחרור מיני, שני דברים שללא ספק די כיף לממש.
אחרי שהפך לאגדה בקיץ 1968, הוא היה לאחד ממייסדי הקבוצה המרקסיסטית "מאבק מהפכני" בגרמניה, שם חבר אליו, בין השאר, מי שעתיד להפוך לשר החוץ של גרמניה, יושקה פישר. כהן-בנדיט עבד במספר משרות נוספות במהלך השנים ואף שיחק כדורגל בפרנקפורט. "בכל מקרה אני נשאר נווד שעובר עולמות, תרבויות, שפות, מקצועות, דורות, ומעמדות. ואחרון אחרון חביב: תמיד אוהב כדורגל, כשחקן ואוהד", העיד על עצמו. כשנשאל באיזו נבחרת כדורגל הוא תומך, ענה "צרפת, כי היא משחקת יותר יפה מגרמניה".
ב-1984 הוא הפך לחבר במפלגת הירוקים בגרמניה, לאחר מכן הפך חבר מועצת העיר פרנקפורט וביוני 1994, נבחר לפרלמנט האירופי. על הדרך גם הנחה תכנית תרבות בטלוויזיה השוויצרית, פרסם ספרים ומאמרים למכביר, וגם קיבל אותות הוקרה וכבוד. "דני האדום" הפך ל"דני הירוק". ב-2005 נאם טוני בלייר בפני הפרלמנט האירופי והתלוצץ: "אני נהגתי לקרוא את נאומיו של כהן-בנדיט, עכשיו הוא צריך להקשיב לי. ההיסטוריה תשפוט אם זו התקדמות". המהפכן הצעיר והזועם, שהיה אנטי ממסדי מקצות שיערותיו הג'ינג'יות ועד קצה ציפורני רגליו, הפך לאחד מאלה שבעבר נלחם נגדם וראה בהם שורש כל רע. "אף פעם לא רציתי להיות טרוריסט או מיניסטר, אני נלחם למען סגנון חיים ואיכות חיים", הסביר את השינוי שחל בו, "טרוריסט מתעסק בחיים ומוות, זה נראה לי מטורף לחלוטין. להיות שר זה לא אותו הדבר, אבל זה בהחלט רע".
עניין הזהות וההגדרה העצמית תמיד סיקרן אותו. כשנשאל אם יש לו כוונות לרוץ לנשיאות צרפת ענה: "אני אהיה נורא כמועמד לנשיא, ואין לי כוונות להיות נורא". כהן-בנדיט ממילא לא זכאי להתמודד על נשיאות צרפת. אמו צרפתייה, אבל הוא בעל אזרחות גרמנית. זאת הסיבה שהוא מרגיש בנוח בפרלמנט האירופי. "רציתי להדגים את הזהות הכפולה שלי, שהיא הסיפור שלי", הסביר פעם, "זו סביבה שאין באף מקום, פה אתה רואה איך אירופאים חושבים, זו פוליטיקה אחרת, בעוד 100 שנה היסטוריונים ינתחו את המהלכים שלנו ואת השינויים החברתיים שהתחלנו".
כהן-בנדיט תמיד ראה את היהדות חלק ממנו, וכאיש שנושא בליל של זהויות תמיד ניסה להיות גשר להבנה. כשב-1985 העלו בפרנקפורט מחזה בשם "זבל, עיר ומוות" אשר לראשי הקהילה היהודית נראה כאנטישמי, כהן-בנדיט הנחה דיון שניסה להסביר את המחלוקת בין שני הצדדים, להציג את הסטריאוטיפים הפוגעניים שיש במחזה. "אני לא דתי אבל עדיין יהודי", אמר, "אני יהודי כל עוד יש אנטישמיות וגזענות בעולם".
והיה גם כתם גדול בעברו. כהן-בנדיט חולל סערה כשבספרו "הבזאר הגדול" שיצא ב-1975 תיאר מצבים ארוטיים עם ילדים בני חמש, במסגרת עבודתו בגן ילדים. "הפלרטוט הקבוע שלי עם הילדים קיבל מאפיינים ארוטיים. אני באמת יכול להרגיש איך מגיל חמש הילדות קטנות כבר למדו 'להתחיל' איתי", כתב בספרו, "כבר קרה לי כמה פעמים שילדים פתחו את רוכסן המכנסים שלי והתחילו ללטף אותי. הרצון שלהם גרם לי לקונפליקט". מאמר ב"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" חשף קטעים רבים שהוגדרו "דוחים", מכתבה במגזין השמאל "פלסטרסטנד", שערך כהן בנדיט, ומראיון שהעניק לתכנית טוק שואו ב-1982, ושם תיאר כיצד הפשיט ילדות בנות חמש.
הספר והפרשה הובילו לחקירת גורמים רבים במפלגת הירוקים בחשד לפדופיליה. צל כבד ריחף מעל כהן-בנדיט לאורך שנים. כשקיבל את פרס תיאודור הויס, בחוץ הייתה הפגנה של פעילים נגד פדופיליה, ונשיא בית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה ציטט את הספר כעילה לסירובו לתת לכהן-בנדיט לנאום בטקס. כהן-בנדיט מחה בזעם על ההאשמות וטען שהתיאורים של המפגשים הארוטיים לא היו מבוססים על אירועים אמיתיים, ורק נועדו כלגרום ל"פרובוקציה שמטרתה לחקור את המוסר המיני". כהן-בנדיט אף הוסיף ש"אסור היה לי לכתוב את זה בצורה כזאת".
"בזמנים ההם הרבה אנשים, כולל אותי, כתבו כמה דברים טיפשיים. הפרובוקציה הייתה אידיאולוגיה", הוא אמר בראיון שהעניק ב-2007 ל"פייננשל טיימס", "איש לא הניד עפעף כשיצא הספר, ואת זה צריך לראות כ'סימן מטורף של אותה תקופה'". ארגונים, פוליטיקאים וסתם אזרחים מהשורה יצאו נגדו בשצף קצף, אבל דווקא ההורים של ילדי הגן יצאו בקמפיין להגנתו. ב"פייננשל טיימס" התרשמו שהוא מתייחס לפרשה כעוד שכבה בחייו הרב-שכבתיים. "אתה צריך לעמוד מאחורי ההיסטוריה שלך", אמר כהן-בנדיט.
כהן-בנדיט הפך לא רק למטיף למען שמירה על כדור הארץ אלא גם קורא לאירופה להיות מעורבת יותר במה שקורה בעולם, ולהקים כוח סוציאל-דמוקרטי חדש באירופה. "בתוך אירופה אפשר לשחק את תפקיד הגשר לאמריקה, אבל מחוץ ליבשת אתה לא תהיה גשר אלא סמרטוט", אמר פעם. כשהרצה בארצות הברית על הפוליטיקה העולמית והאירופאית, אחד מחברי הקונגרס תהה "מי הבחור הזה? למה הוא לא מנהל את האיחוד האירופי?".
הוא כבר מזמן לא אותו ג'ינג'י סוער שדורש עולם צודק, לתפישתו, אלא פוליטיקאי מזדקן שבא ויוצא מטרקלינים ופרלמנטים ברחבי אירופה, אבל מתחת לחליפות שהוא מדי פעם עוטה על עצמו, עדיין חבוי לו "דני האדום". ב-2011, כשפצרה מחאה חברתית בישראל, הוא הגיע כדי לתמוך. "אני רואה בחבר'ה האלה ממש דור חדש של מוסריות ואתיקה צעירה בישראל", אמר על מחאת יוקר המחיה בישראל בראיון ל"זמן תל אביב" ב-2011. "הם עסוקים מאוד בסולידריות חברתית, בשוויון. טוב שיש גישה שאומרת די, נמאס לנו מהפערים העצומים בחברה שלנו".
מעמדו ההיסטורי והיותו חבר פרלמנט אירופי פותחים לו כל במה ברחבי היבשת להרצות מעליה את משנתו החברתית-פוליטית, שדוגלת בעיקר בעולם ירוק יותר. המגזין "גלמור" בחר בו לאחרונה בפעם השנייה ברציפות כפוליטיקאי הכי סקסי, ככה שכוחו עדיין במותניו גם מבחינת סקס-אפיל. השמועות אומרות שהוא אחד הפוליטיקאים העשירים בעולם בזכות היותו מרצה מבוקש, יועץ ומשקיע, ובעל רשת מסעדות ויצרנית וודקה גרמנית, וכי גרף לכיסו בין 2012 ל-2013 סכום אסטרונומי של 58 מיליון דולר. "פעם אמרו לי שהירוקים לא ישרדו כי איש לא מתעניין באקולוגיה, עכשיו כולם מתעניינים באקולוגיה. אירופה חייבת להוביל את המאבק". ככה זה עם "דני האדום", איפה שיש מאבק, שם הוא יימצא. הנושאים אולי התחלפו, אבל הלהט לשנות ולהשפיע עדיין בוער בדמו של היהודי הג'ינג'י הזה.
הנשים בחייו
לא נספור פה את כמות הסטודנטיות מימי תהילתו, ונתמקד בזוגיות הארוכה שלו עם אינגריד אפל (Apel). אחרי 16 שנים של חיים משותפים, השניים התחתנו ב-1997, ולהם בן משותף, בלה. לאפל יש גם בן מנישואים קודמים. לאחרונה נפוצו שמועות שהשניים נפרדו וכהן-בנדיט מצא אהבה בזרועות אישה צעירה ממנו, אבל זאת כרגע רק רכילות לא מבוססת.
מה לקחת ממנו
את החוצפה והאומץ לשאול את השאלה שנראית הכי נכונה וחשובה, גם אם היא באותו רגע נחשבת לחסרת טקט ופרובוקטיבית.
מה להשאיר אצלו
אז אולי הוא לא פדופיל, אבל כתביו בנושא הם בטח לא משהו להתגאות בו, ותמיד יותירו אותו תחת צל של חשד ותחת עננה של גועל נפש.
