"בסיוטים שלי הרחובות בוערים, ובחלומות שלי זה אותו דבר. הרחובות של לוס אנג'לס יודעים את שמי, ואם הגעת לפה אדוני, אתה כנראה כמוני. אני מהפכה של איש אחד".
יש אנשים ששרים על עצמם שהם "מהפכה של איש אחד", ואז הולכים להתרחץ ולישון, לחלום על מהפכות ולקום בבוקר לתוך אותה מכונת יומיום. ויש כאלה שהם על אמת. אלה שעושים. אולי לא מהפכה, ואולי הם לא ממש לבד בעניין, אבל הם חיים את חייהם בניסיון לחולל כזאת. המטרה לעולם לא תושג, אבל החתירה אליה, המוכנות להקריב למענה, היא המהפכה. מהפכה של אדם עם עצמו - הנכונות לשנות את חייו למען דבר שהוא מאמין בו, ומהפכה של האדם כחלק מהחברה - לרתום אחרים, לתת להם כוח ולהתחזק מהם, וביחד לממש את החזון.
"אני גאה מאוד להיות אמריקאי. היינו אומרים שדברים שהממשלה שלנו עשתה הם במקרה הטוב מבישים ובמקרה הגרוע מובילים לרצח, אבל יש משהו מדהים בתרבות המחאה במדינה הזאת, שאני גאה להיות חלק ממנה. אנשים פה יודעים שהם נלחמים על הבית, וזה אמיץ".
טום מורלו, מוזיקאי ענק, פעיל חברתי ענק לא פחות, הוא מהפכה של איש אחד.
מורלו נולד ב-1964 בהארלם שבניו יורק. אביו, נ'גט ניורוג' היה מחברי מחתרת "מאו מאו" הקנייתית שלחמה בבריטים והשגריר הראשון של קניה בארצות הברית, ולאמו מארי מורלו, פעילה חברתית ומורה מאילנוי, היו שורשים איריים וסיציליאניים. האם נסעה ברחבי העולם ולימדה אנגלית, והיא פגשה את אביו באוגוסט 1963 בהפגנה למען הדמוקרטיה בניירובי. מארי נכנסה להריון, השניים טסו לארצות הברית כדי להינשא וללדת את טום בארצו של הדוד סם. כשמורלו היה בן שנה וחצי אביו חזר לקניה והתנתק מבנו, ומארי גידלה אותו לבדה. טום ינק סוציאל-דמוקרטיה ותודעה פוליטית מאמו. "הייתי האנרכיסט היחידי בבית הספר השמרני בו למדתי, הייתי הצבעוני הראשון שהתגורר בליברטיוויל", סיפר על לימודיו בפרבר של שיקגו.
בימי התבגרותו פלרטט בין שתי האהבות שהחלו לחצות את לבו - פוליטיקה ומוזיקה, הסדר התחלף מדי פעם. הוא החל לנגן גיטרה בגיל 13 והיה חבר בהרכבת ילדוד'ס שביצע קאברים ללד זפלין, וניגן יחד עם חברו לספסל הלימודים אדם ג'ונס. מורלו היה גם תלמיד בולט בחוג הדרמה והופיע בהצגה "חלום ליל קיץ". עם הזמן הוא התאהב ברוק הכבד, והעריץ את "קיס" ו"איירון מיידן". במקביל, ב-1980, הוא הריץ לראשות ליברטיוויל מועמד אנרכיסטי פיקטיבי בשם יובי מקסוול, שזכה במקום הרביעי, ובעיתון בית הספר פרסם מאמר שכותרתו "דרום אפריקה: תמיכתנו בפשיזם גזעני".
הוא סיים בהצטיינות את בית הספר, וב-1982 החל ללמוד מדע המדינה באוניברסיטת הארוורד היוקרתית. כעבור ארבע שנים סיים את התואר ועמד בפני צומת מכריע בחייו. קריירה הקשורה במדע המדינה ועשייה ציבורית, או טיפוח חיידק הבמה שקינן בו מאז ילדותו. מורלו הלך עם החיידק, וטס ללוס אנג'לס. אלה היו זמנים קשים. מורלו לא מצא עבודה וכדי להתקיים הופיע כחשפן. "גוועתי ברעב", סיפר על הימים בהם ניסה את מזלו בהוליווד, "עשיתי מסיבות רווקות ותודה לאל שזה היה לפני עידן היוטיוב, כשצריך כסף אנשים עושים כל מה שאפשר".
בינתיים הקריירה הפוליטית-ציבורית שוב הרימה ראש, כשמורלו עבד במשרדו של הסנאטור הדמוקרטי אלן קרנסטון, ושם גמלה בלבו ההחלטה לזנוח את החלום להיות פוליטיקאי או לעסוק בפוליטיקה מהסוג הזה. "80 אחוז מהזמן שהייתי עם הסנאטור הוא היה בטלפון, וביקש כסף מעשירים. זה גרם לי להבין כמה הכול מלוכלך. הוא נאלץ להתפשר על חזונו מדי יום. כשאישה אחת התקשרה להתלונן שמקסיקנים עברו לשכונה שלה, אמרתי לה 'גברת, את גזענית', חשבתי שאני מייצג את עמדתו, אבל הוא צעק עליי במשך שבוע שלם. חשבתי לעצמי שאם אני בעבודה שבה אני לא יכול לקראו לגזעני 'גזעני', זה לא בשבילי".
מצויד בתובנות האלה, פגש מורלו את חברו מבית הספר אדם ג'ונס, שעבר אף הוא ללוס אנג'לס. מורלו החליט ללכת על מוזיקה ואמנות, והשניים הקימו ב-1990 את להקת "טול". ב-1991 מורלו חיפש להקים להקה חדשה והתרשם מהראפ פריסטייל של בחור בשם זאק דה לה רוחה וביקש ממנו להצטרף אליו. הוא גם נתן הזדמנות נוספת למתופף בשם בראד וילק, שנכשל בעבר באודישן ל"טול", וההרכב החדש הושלם כאשר זאק שכנע את חבר הילדות שלו טים קומרפורד לנגן בס. באותם ימים, ב-1992, העולם לא ידע, אבל נולדה להRage Against The Machine, אחת הלהקות הפוליטיות, הפופולריות והמשפיעות ביותר, להקה ששילבה אמירה חדה עם מוזיקת רוק/ראפ מטאל אדירה. מורלו, שהיה עוד אחד שהמכונה שולטת בו ומעלימה אותו, נגע בתהילה.
מורלו וחבריו פרצו מהשוליים ללב המיינסטרים. במיינסטרים קשה להיות בועט אבל מורלו לא ראה בפופולריות דרך לסיאוב אלא דרך להפצת הרעיונות. "אנחנו אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה. כל שיר, כל חולצה שנמכרת, הם בהחלט ביטוי טהור של מה שאנחנו רוצים לעשות". הלהקה תמכה בכל ארגון גרילה או תנועת מחאה שניסתה לערער על הסדר הקיים בעולם, העלתה לתודעה אסירים פוליטיים, הפגינה נגד חברות שהתעשרו בזכות סדנאות יזע וסימנה כאויב את PMRC, ארגון הורים אמריקאי המדרג שירים שלדעתו מעודדים אלימות, הפקרות מינית ושימוש בסמים ובאלכוהול.
בפסטיבל מוזיקה בפילדלפיה בשנת 1993, חברי הלהקה עלו לבמה עירומים, ועמדו במשך כ-15 דקות עם כשפיותיהם חסומים, והאותיות PMRC מצוירות על חזם, במחאה על צנזורה, לטענתם, של ה-PMRC. הצליל היחידי שנשמע היה הקלטה של נגינה על גיטרות בידי מורלו וקומרפורד, ולאחר 15 דקות, הלהקה ירדה מהבמה מבלי להופיע. הטקסטים של שירי הלהקה, שנכתבו בידי הסולן דה לה רוחה, מביעים עמדה שמאלנית, ונוגעים במגוון נושאים כדוגמת גלובליזציה, נשק גרעיני, איידס וכפייה תרבותית. פוליטיקה היא חיה עם אלף צורות שונות, ומורלו גילה שמילים המבטאות רגשות של מיליוני בני אדם רוכבות על לחנים בועטים. אז פאק עם פוליטיקה של הון-שלטון, את התודעה אפשר לצרוב עם להיט ענק כמו Killing In The Name.
"אמריקה משווקת את עצמה כארצם של החופשיים, אבל החירות מספר אחת שיש לך היא להיכנס לתפקיד כנוע במקום העבודה. ברגע שמימשת את החירות הזו, איבדת כל שליטה על מה שאתה עושה, מה מיוצר ואיך הוא מיוצר. ובסוף, המוצר אפילו לא שייך לך. הדרך היחידה בה אתה יכול להימנע מבוסים ועבודה היא אם לא אכפת לך מלקיים את עצמך. מה שמוביל לחירות מספר שתיים: החירות לרעוב", אמר מורלו בראיון למגזין "גיטר וורלד".
טכניקת הנגינה של מורלו שמשלבת ריפים של רוק כבד עם נגיעות היפ הופ הפכה לצליל המזוהה עם הלהקה. מי שומע אותו כ"שומר הלילה" (The Nightwatchman) דמות האלטר-אגו שיצר לעצמו ודרכה הוא שר פולק כמו "חצי דילן, חצי הנדריקס" מגלה פן אחר ומסקרן במוזיקה שלו. מורלו הפך במהירות לאחד הגיטריסטים המפורסמים בעולם. "מורלו מחזיק את הגיטרה גבוה ומוציא כל צליל אפשרי ממנה. פצצות נופלות, סירנות של משטרה, שריטות, הוא יכול לעשות הכול", החמיא לו מגזין "מלודי מייקר". "רולינג סטון" הציב אותו במקום ה-40 ברשימת 100 הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים. זו לא רק ההשראה, זו גם השליטה הטכנית. מורלו צבר ידע עצום ושליטתו בפדלים היא שיעור לכל גיטריסט. כמובן, יש דמות שלו ב"גיטר הירו: אגדות הרוק".
בשנות ה-90 מורלו עמד למעשה בצומת שמגדיר אותו כאמן - להסתאב ולהפוך לדינוזאור עשיר ושבע שמכייף על יאכטות שקנה בזכות שירי מחאה, או להמשיך ולמחות, לייצג אנטיתזה ולערער על מוסכמות חבריות, מבלי להתנתק מ"העם". מורלו המשיך לבעוט. הכסף והתהילה היו ארגזי הכלים שלו במאבק בשלטון. גם אחרי שרייג' אגיינסט דה מאשין התפרקה ב-2000, מורלו המשיך ליצור ולמחות. הפגנה למען זכויות קיבוציות לעובדים, הפגנת נגד הקפיטליזם החזירי של וול סטריט, אירועי צדקה, הופעות ראווה למען מוזיקאים, הפגנה נגד פינוי חווה חקלאית - מורלו שם עם גיטרה.
ב-2001 מורלו, יחד עם טים קומרפורד ובראד וילק מ"רייג" וכריס קורנל, סולן "סאונדגארדן", הקים את "אודיוסלייב", סופרגרופ שפעלה שש שנים ומכרה יותר מ-8 מיליון אלבומים. ב-2002 מורלו ייסד ארגון בשם "הדרך לצדק", יחד עם סרג' טנקיאן, סולן "סיסטם אוף א דאון", שמטרתו להפגיש מוזיקאים עם ארגונים פוליטיים עממים ולהוביל יחד צדק חברתי. "זאת דרך לטפל בסוגיות של שלום, זכויות אדם וצדק כלכלי", הסביר. לבסוף גם הממסד חיבק. ב-6 באפריל 2006 מורלו זכה בפרס אלינור רוזוולט לזכויות אדם על תרומתו ומאבקו לזכויות העובדים. חמישה חודשים אחר כך הוא נעצר יחד עם עוד 400 איש בהפגנה למען זכויות המהגרים. מורלו הוא מהאמנים הנדירים האלה שלא רק שרים מחאה והולכים לספור את הכסף, אלא מאלה שכל מילה שהם שרים וכל תו שהם מנגנים הם דוגמה למה שהם בחיים, למה שהם כבני אדם. אין פה מסכות ויחסי ציבור, יש פה אדם שהיה למטה ועכשיו הוא למעלה והוא רוצה להרים איתו עוד הרבה אנשים. "מוזיקה, לדעתי, זאת הדרך הכי טובה לבחון את השדים שבנפשנו. למוזיקאי יש אחריות אחת - לספר את האמת דרך המוזיקה. מוזיקאים והמעריצים שלהם הם כוח שיכול להילחם למען צדק חברתי", אמר.
ב-2007 רייג' התאחדה חד-פעמית כדי למחות על הידרדרות ארצות הברית תחת שלטון ג'ורג' בוש והימין, אבל חבריה גילו שהם די התגעגעו לקסם שעשו פעם יחד. מורלו ודה לה רוחה הופיעו יחד בהופעה אקוסטית בשיקגו באסיפה של קואליציית עובדים למען הגינות בתעשיית המזון המהיר. מורלו תיאר את האירוע כ"מרגש מאוד בשביל כל הנוכחים בחדר, כולל עצמי". רייג' חזרה לבמות. זה לא מנע ממורלו להמשיך לתחזק עשייה ציבורית ענפה, ובעצם לממש את שתי האהבות שלו כילד פוליטיקה ומוזיקה, כן, שוב הסדר התחלף מדי פעם.
ב-2009 מורלו, יחד עם עוד מוזיקאים, תבע את ממשלת ארה"ב ודרש לבטל את סיווג כל המסמכים הנוגעים לשימוש במוזיקה במהלך חקירות בכלא גואנטנמו. "גואנטנמו ידוע ברחבי העולם כאחד מהמקומות שבם בני אדם מעונים. משמיעים שם מוזיקה במשך 72 שעות ברציפות, בעוצמה שמאיימת לקרוע את עור התוף. גואנטנמו זה אולי הרעיון של דיק צ'ייני חגבי אמריקה, אבל לא שלי. העובדה שמוזיקה שעזרתי ליצור שימשה לפשעים נגד האנושות מחליאה אותי". גם על אובמה הייתה לו ביקורת חריפה: "הוא שונה מכל נשיא שהיה לנו, אבל אם יש פשעי מלחמה ברקורד שלך, ואתה ממשיך לינוק מהתאגידים כמוהו, אז הציפיות שלי היו גבוהות יותר".
בשנים האחרונות מורלו החל להתפזר לעוד תחומים, הן כמפיק מוזיקלי, הן כגיטריסט של ברוס ספרינגסטין והן ככותב סדרת ספרי קומיקס בהם הגיבורה היא "זונה צעירה שמבינה שהיא יותר מהתפקיד שהחברה כפתה עליה". כשפול ריאן, מועמד הרפובליקנים לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 2012 אמר שהוא מעריץ את רייג' אגיינסט דה מאשין, מורלו הגיב בחיוך: "האהבה שלו אלינו משעשעת, כי הוא ההתגלמות של המכונה שמוזיקה שלנו מוחה נגדה כבר 20 שנה". אחרי כל השנים, הכסף, התהילה, הפרסום והעושר, מורלו לא איבד את המצפן לרגע אחד. הוא תמיד יודע מי האיש הזועם ומי המכונה.
הנשים בחייו
מורלו נשוי לדניס ולשניים שני בנים, רודס שנולד ב-2007 ורומן שנולד ב-2011. אה, כן, היו לאורך השנים גם הרבה מעריצות.
מה לקחת ממנו
תמיד לנסות להיות מהפכה של איש אחד
מה להשאיר אצלו
את המחשבה שכל האמת והצדק נמצאים רק בצד שלו