פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      אמא עייפה ג'ני דנסון (ShutterStock) צילום: ShutterStock
      אמא עייפה ג'ני דנסון (ShutterStock) צילום: ShutterStock

      אינסומניה כפויה ויין אדום

      תכירו, האישה שלא ציפתה בכיליון עיניים לרגע שבו תוכל להסתובב ברחבי העיר עם סימני מתיחה ומבט עייף בעיניים. ג'ני דנסון, אמא, רעיה, פריק אוף נייצ'ר. ביג פוט ולוך נס, מאחוריכם

      אמא עייפה ג'ני דנסון (ShutterStock)
      החיים לצד מגה-פון אנושי (צילום: Shutterstock)

      "אמא!!!" נשמעת לעברי זעקה מכיוון חדר השינה. "אמא, בואי! כבר בוקר!"

      השעה 05:03, משום מה זה זמן היקיצה הטבעי שלו בחודש האחרון, שעה בה מחלקי העיתונים עדיין ישנים, חושך מוחלט בחוץ והאנשים היחידים שערים הם גנבים שבוחנים שלל ובליינים ברי מזל שמחפשים מונית הביתה.

      ואני.

      כי כשהעברתי אותו למיטה משלו עבדתי כל כך קשה ללמד אותו שלא יורדים מהמיטה ללא עזרה של מבוגר אחראי, שעכשיו הוא לא מוכן לזוז לכיוון הרצפה ללא השגחה. כמו המלכה אליזבת, רק בלי גינוני הנימוסים.

      אמא עייפה ג'ני דנסון (ShutterStock)
      לימדו אתכן שזה נראה ככה? תשכחו מזה (צילום: Shutterstock)

      ילדים של אחרים ירוקים יותר

      אני שומעת מדי פעם על הורים שהילדים שלהם אוהבים לישון וקמים בשעות שבשבילי הן כבר סוף היום כמו 8 או 9 בבוקר, אגדות אורבאניות כאלה, כמו על אנשים שזוכים בלוטו או כאלו שמקבלים את המזוודה שלהם ראשונים במסוע בנתב"ג. גם אחרי ביקור אצל יועצות שינה מכל סוג, ניסיונות הרגעה שקטים ורועשים, הסברים, ליטופים, לחשושים וכישופים, אני רשמית הסיפור המעודד לכל האמהות בגן שמתלוננות שהילדים שלהן לא נותנים להן לישון.

      אז השעה 05:10. סתם בשביל הפרספקטיבה, זה אומר שלוש שעות עד שהוא הולך לגן ואני שותה קפה, 11 שעות עד לאיסוף מהגן ומפגש עם חברה שלי שמטרתו להפוך את הבן שלי והבן שלה לחברים הכי טובים, ו- 14 שעות עד למקלחת. בעוד 15 שעות אני שותה כוס יין, לא יודעת מה אתכם, אבל אותי זה מעודד.

      לא בהריון, וצאו לה מהחצוצרות

      אז אני ג'ני, לפני שנתיים וחצי חציתי את גיל שלושים, אני נשואה ואני אמא לאדם אחד קטן בן שנתיים ושמונה חודשים. לשאלתכם: לא, אני לא בהריון. לא, למרב ידיעתי אין לנו בעיות בזוגיות או בפוריות וגם אין באופק טיול גדול שאחריו נתחיל לעבוד על ילד נוסף. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר. אני גם מודעת לכך שלרחם שלי יש תאריך תפוגה ואני אפילו יודעת איך מייצרים בני אדם כי כבר עשיתי את זה פעם אחת, אז אין צורך שתסבירו לי. מסתבר שזו מתמטיקה מסובכת לרוב מדינת ישראל שמשום מה דואגת מאוד למצב המשפחתי שלי ולפוריות שלי, אבל באמת שאני בסדר. תודה ששאלתם.

      החיים שלי מתחלקים לשניים: הזמן בו אני אמא והזמן בו אני אדם פרטי. זה אולי נשמע נורא לאמהות ש"לא ידעו מה הן היו לפני שהן הפכו לאמהות" או לכאלו שמגיל ארבע רק ציפו ליום בו הן יוכלו להסתובב ברחבי העיר עם סימני מתיחה ומבט עייף בעיניים, אבל בשבילי זה עובד מצוין, אני עושה את המקסימום כדי שהבן שלי יקבל אמא שמחה שמתייחסת אליו, משחקת איתו, משנעת אותו לחוגים, מקריאה סיפורים ואפילו מעריכה את הזמן הזה יחד, ומצד שני אני לא יכולה לתאר את חיי ללא בייביסיטר או גננת שמאפשרים לי לחיות את חיי כאישה צעירה ואנרגטית יחסית, למרות שאני לא ממש צעירה ולא ממש אנרגטית, וגם אם זה רק לשעה או שעתיים.

      אמא עייפה ג'ני דנסון (ShutterStock)
      סופרת את השעות עד ליין שלי

      לא מבשלת אבל יודעת לאן ללכת

      אני מבלה את חיי בכתיבה בבתי קפה, בביקורים תכופים בחממות חיידקים הומות ילדים כמו ג'ימבורי ובחיפוש אובססיבי אחר שעות שינה. יש לי חיבה מוגזמת לנעלי ספורט, יין ופיצה ואני לא מבשלת, אופה, עושה כביסה טוב במיוחד ולא אוהבת ילדים שלא שייכים לי. לעומת זאת, אני יכולה למצוא מקום במסעדה שווה גם ביום חמישי בערב, להמליץ על מקום לקנות בו שמלה, כלי בית, שטיח או סושי ובכל רגע נתון יש לי את המספר של נותן השירות שאתם צריכים- בין אם זה אינסטלטור מעולה, מניקוריסטית לא יקרה או ספרית כלבים. אני חובבת מושבעת של טוקבקים מרושעים ותמיד נהנית לשמוע אנשים שמסבירים לי שהצורה בה אני בוחרת לחיות את חיי היא בעצם סדרה של טעויות, למרות שלצערם של אותם אנשים אני דווקא די מרוצה.

      חוץ מאשר בחמש בבוקר.

      סתם כי נשארו עוד 15 שעות עד ליין שלי.