טאבו: בעיות תפקוד מיני אצל נשים

חלק מהדימוי הלא מציאותי של מהותה של הנשיות, דימוי שמוזן ללא הפסק על ידי אמצעי התקשורת, הפרסומות, ובערך כל מי שסביבנו, כולל את הנתון שאישה "מושלמת" צריכה להיות "חיה" במיטה. את לא אישה "אמיתית" אם את לא מבעירה את הסדינים, וזה כמובן אחרי שניקית, סידרת, והשכבת את הילדים. מתברר שהדימוי הזה רחוק מהמציאות, כש-42% מהנשים חוות למעשה קשיים בתפקוד המיני, אבל לא מדברות על זה. הנה מה שחשוב שתדעי:

כשאומרים לנו "בעיות בתפקוד המיני" אנחנו רגילות לחשוב על גברים בלבד ועל כדור פלא כחול שאמור להציל את המצב כשהחבר שלהם שם למטה לא עומד. אף אחת לא מתייחסת ברצינות ל"ויאגרה לנשים" ומאוד נוח לנו להשאיר את הקשיים בין הסדינים, לגברים. אבל, באופן לא מפתיע ובהתאם למחקרים רפואיים רבים שעוסקים כיום בהבדלים בין המינים בעולם הרפואה, מתברר שלא מעט נשים חוות גם הן בעיות בתפקוד המיני, רק שהן לא מדברות על זה. וכשאנחנו כותבות הן - אנחנו מתכוונות לאנחנו. על פי סקרים שונים השכיחות של בעיות בתפקוד המיני בקרב נשים עומד כיום על כ-42% מכלל האוכלוסייה, ועל פי המספרים הגבוהים אנחנו מבינות שהדיבור על כך הוא ממש טאבו.

מדוע? אולי כי התייחסות לבעיות בתפקוד המיני אצל נשים, הייתה תמיד כזו המפנה אצבע מאשימה כלפי האישה. מי שלא אוהבת סקס או שכואב לה, היא פריג'ידית או כבדה, ואם את לא גומרת, את פשוט חייבת לעבוד על עצמך ולשחרר, כי ככל הנראה הבעיה טמונה בך. ניוז פלאש - היא לא. נשים רבות החוות קושי בתפקוד המיני וביחד אתו גם בושה רבה, והגיע הזמן להכיר חלק מהמצבים הרפואיים המיניים שקשורים לנשים בלבד.

אחת הסברות שנשים לא פונות לייעוץ רפואי בעניין זה, היא שנשים יכולות להסתיר את הבעיות בתפקוד המיני, גם כשהבינו שיש קושי ומשהו פשוט לא עובד שם. איך? ההסתרה הראשונה והברורה היא זיוף אורגזמות. הסתרה שנייה יכולה להתבטא בהימנעות, שפוגעת באיכות הקשר, והסתרה שלישית יכולה להיות הכחשה שיש בעיה. תחושה ש"זו רק תקופה וזה יעבור". אבל, לכל אחת מאיתנו מגיעים חיי מין מלאים ומספקים, והכרה בעובדה שיש בעיה, היא השלב הראשון. אם את מרגישה שיש בעיה בסקס פעם אחר פעם, הגיע הזמן לשנות גישה.

שני מצבים הנפוצים מאוד של בעיות בתפקוד המיני אצל נשים הם וגיניזמוס, ו-וסטיבוליטיס. וגיניזמוס, או וגיניזם, הוא מצב בו שרירי רצפת האגן מכווצים באופן חזק בעת חדירה, מה שלמעשה לא מאפשר אותה. ההתכווצות לא מאפשרת כל חדירה לנרתיק הכוללת פין, טמפונים או ביצוע בדיקה גניקולוגית. ההתכווצויות יכולות להופיע גם בכל ניסיון למגע באזור הפות. על פי מחקרים, וגיניזמוס יכול להיווצר על רקע פיזיולוגי או על רקע פסיכולוגי וגם כאן אנחנו מבקשות, תרגיעו עם תחושת האשמה, וגם אם משהו קורה לנו מתוך קושי רגשי, זה לא אומר שעשינו משהו לא בסדר.

הסיבות הפיזיולוגיות כוללות בעיות מבניות בנרתיק או בקרום הבתולים, דלקות בנרתיק ודלקת של בלטות הסיכה בפתח הנרתיק. הסיבות הפסיכולוגיות שנחשבות פסיכוסומטיות נובעות מתחושות חרדה קשה שיכולה להיות קשורה לטראומה מינית מהעבר, ניסיון לתקיפה מינית, אונס, גילוי עריות או מין בכפייה. עוד סיבות יכולות להיות חששות עמוקים מפני הריון ולידה, חוסר אמון בשותף או בשותפה למין או תחושת בושה שנטמעה ממסרים חברתיים או משפחתיים שהאישה קיבלה בשנותיה המוקדמות.

וגיניזמוס יוצרת קושי רב בהגעה לאורגזמה ובהנאה מיחסי מין, אך יש מה לעשות. לאחר אבחון המקור לבעיה, שיכול לכלול את שתי הסיבות גם יחד או כל אחת בנפרד, האישה יכולה להיות מטופלת בטיפול ברמה ההתנהגותית והפיזית, שאמורים להביא לפתרון הבעיה ולקיום חיי מין מספקים ומהנים.

המצב השני, וסטיבוליטיס, או דלקת מבוא העריה, הוא תסמונת נוספת המאופיינת בכאב חזק מאד באזור המפתח הנרתיקי, שגורם להימנעות מוחלטת מיחסי מין. התסמונת היא חלק מקבוצת כאבים כרוניים באזור הפות, קבוצה הנקראת "וולוודיניה", הנוטה להיות מזוהה עם כאבים מסוג צריבה ובעירה עזה בעת ניסיון למגע מיני או להחדרת טמפון. התסמונת נפוצה בכ-10-16 אחוזים כלל הנשים.

הסיבה להופעת תסמונת כאב זו לא ברורה עד היום. לא הרבה יודעים על הגורמים, אך מוצעים טיפולים מונעים שיכולים להקל. מומחיות ומומחים ממליצים ללבוש תחתוני כותנה ולא תחתונים סינטטיים כדי להקטין את הסיכוי לזיהום חיידקי ולפטריות, להימנע משימוש בסבונים, שמנים ואפילו קונדומים המכילים חומרים כימיים, לוודא שסוג הגלולות שאישה נוטלת (במידה ונטלת) מתאימות לה או במקרים מסוימים להשתמש במאלחש כדי להתגבר על הכאב בקיום יחסים. לעיתים מוצע גם טיפול פסיכולוגי כדי להבין האם קיימים חסמים רגשיים ונפשיים.

בשני המצבים, הן וגיניזמוס והן וסטיבוליטיס, ניתן לבצע ניתוח כירורגי שאמור לטפל בבעיות באחוזי הצלחה כבוהים, אך מדובר בטיפול שהוא מעין "המוצא האחרון" בשל היותו פולשני עם סיכוי לסיבוכים ותופעות לוואי. ולגבי תחושת האשמה: כשכואבת לך השן את מרגישה אשמה? לא. את פשוט הולכת לרופא שיניים ופותרת את הבעיה. אותה גישה צריכה להיות לך במקרה שאת עונה על התיאורים הללו. אין על מה להרגיש אשמה. פשוט הולכים לרופא נפוצות יותר ממה שנהוג לחשוב, והגישה כלפיהן צריכה להיות כאל כל בעיה רפואית אחרת- משהו לפתור אותו במהרה.

תודה לפרופ' אילן גריוונלד, מנהל היחידה לנוירואורלוגיה בקריה הרפואית רמב"ם, ולפרופ' זיו בן ארי, מנהלת המרכז למחלות כבד, מרכז רפואי "שיבא", תל השומר, על הסיוע בהכנת הכתבה.