פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      נוף כרתים ( , דונה וינברג)
      נוף כרתים ( , דונה וינברג)

      מסע אחרת

      בעקבות פרידה החליטה דונה וינברג להשיל מעצמה את הציניות ולהשתתף בסדנה נשית להרחבת התודעה בכרתים, והצליחה: על ההדחקות, החרדות והתובנות

      לפני שנה וחצי ביליתי 24 שעות מדהימות עם בחור שלא היה לי איתו מתח מיני. או שסתם לא ידעתי שיש לי איתו מתח מיני.

      הסתובבתי לידו בטרנינג, עם שיער אסוף ובלי איפור, ומסתבר שהיממה הזו מילאה איזה חלל רגשי שהיה חסר לי: אכלנו, שיחקנו שריידז, צחקנו, שחינו בבריכה, עשינו אמבטיה, הלכנו לישון ובבוקר הוא הכין לי פנקייקים. כשהוא הלך, בבת אחת הבנתי שאני מאוהבת. בפעם הראשונה בחיי.

      לקח לי 27 שנים להגיע להרגשה הזו שבכלל לא האמנתי בה עד אז. כל כך הייתי מרוצה שאני מרגישה, שלהצהיר בפניו היה קלי קלות, וכנראה מרוב סחרור לקח לי זמן עד שפיתחתי ציפיות לזוגיות.

      כרתים נוף דונה ( , דונה וינברג)
      כמו השמיים, התודעה הינה חסרת גבולות

      שלושה חודשים אחרי וידוי האהבה שלי החלה בינינו מערכת יחסים מינית אבל נשארנו באזור חברי ולא רומנטי. בשלב הזה הרעיון של זוגיות איתו קרם עור וגידים, ושם איבדתי את עצמי. הפכתי מאוד מובכת, חסומה ומודעת לעצמי בקרבתו, ולמרות המאמצים שעשיתי הוא לא החזיר לי אהבה. הייתי במקום חדש לי - היוצרות התהפכו - פתאום מישהו עושה הכל כדי שאברח ממנו. הוא אפילו לא נתן לי סיכוי.

      כשלבסוף המשכתי הלאה במקום לשחרר אותו ולהתמודד עם הדחייה, נעלתי את החוויה במקום מודחק ושקט בלב והתחלתי קשר רומנטי ומחייב עם מישהו אחר, אמרתי לעצמי שהתגברתי עליו ושטוב לי. טעיתי. עברתי הלאה הרבה לפני שעיבדתי את הדחייה הזאת, ומצאתי את עצמי במערכת יחסים יציבה ובריאה, אבל שלא נכונה לי. לפני שבועיים היא הסתיימה.

      דונה כרתים יוגה ( , דונה וינברג)
      יוגה של בוקר במרכז הסדנאות היפיפה

      להיפרד
      זוגיות שהרגישה לי נכונה ואמיתית במשך הרבה זמן, נגמרה ברגע. כמה ימים לאחר מכן נפל לי האסימון: אני סיימתי את מערכת היחסים הכי טובה שהייתה לי, אחרי שהשקעתי בה את הכל, כי התעוררתי עם תחושת בטן. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, שאני מתעוררת עם תחושת בטן כואבת שאומרת לי שאני לא במקום הנכון - אני בחורה זוגית, ולכן נוטה להבין מאוחר מדי שנסחפתי לתוך קשר רציני. כנראה שהצורך להיות נאהבת ויציבה גובר על האותנטיות והכנות שלי מול עצמי. אז אם אני כבר כאן, חשבתי, אנצל את הסופ"ש הזה במרחב הבטוח לנסיון להבין מה קרה כאן, ואין הזדמנות טובה מזו גם למנוחה - כאן אין הסחות דעת, או אקסים שאפשר לפגוש במקרה. אני על חוף פרטי עם נשים בלבד, בוילה עם שפית פרטית שמכינה אוכל מדהים רק לנו. אם זה לא יעזור לי להבין מה הצעד הבא - אז אתחיל להיות מודאגת.


      להתחבר לאדמה
      אז מצאתי את עצמי עם עוד תשע נשים, עומדות במעגל צמוד, עיניים עצומות, יחפות, כדי להרגיש את האדמה בכפות רגלינו. זה היה היום השני לסדנת הרחבת התודעה בכרתים. הגעתי למסע מצוידת בציניות הגנתית ובו בזמן עם המחשבה שאני כנראה צריכה את החוויה הזו יותר משאני מוכנה להודות. בעודי מנסה בכל כוחי להתחבר ו"להודות לאדמה", הרגשתי את הרוח נושבת מכיוון החוף וכשהמדריכה אמרה ש"אישה היא כמו אדמה - מקבלת לתוכה זרע, מכילה אותו ויוצרת ממנו חיים" עלה בי דיסוננס. מצד אחד אני לא רוצה לחשוב על עצמי בתור כלי טאפרוור שגבר שם בו משהו ודוחף למיקרו. מצד שני, זה גם אומר שיש לי כוח על טבעי, וזו תחושה שבאה לי טוב, במיוחד עכשיו.

      דונה ואביטל בכתרים ( , דונה וינברג)
      לומדים להתחבר לאותנטיות. בתמונה דונה וינברג ואביטל ציון

      לפחד
      זה היה סופ"ש מלא ברגשות מכל הסוגים. קצת אחרי ההתחברות לאדמה, ממש באותו יום, היה לי התקף חרדה. נסענו ברכב בכביש תלול במורד הר ובדרך לנקודת המוצא של טיול הטבע הרגלי שתוכנן עבורנו. הנוף היה מרהיב אבל הנסיעה הפחידה אותי. ראיתי מהחלון את הדרך למטה ודמיינתי תרחישים בהם אני לא מגיעה לשם בחתיכה אחת ותחושת חוסר השליטה השתלטה עלי לגמרי. הגוף היה מתוח, הנשימה קשה, הדם אזל מהפנים - לא יכולתי לתקשר עד שהגענו ליעד. כל הרוגע שהצלחתי לגייס מהיוגה שעשיתי בבוקר, המשך בארוחת הבוקר הטעימה שהכינו עבורנו וכלה במעגל החיבור לאדמה, נעלם כלא היה. זה מה שקורה כשנותנים לדברים לקרות, מסתבר.

      לשחרר
      אבל לא הכל היה קשה בסדנה. חוויתי רגעים רבים של חיבור עם הסביבה, עם הנשים, ועם עצמי.
      אחד הדברים הנעימים שקרו לי בנסיעה הזאת היה הנשירה של המחשבות הסגורות שהבאתי איתי מהעיר. לפני הנסיעה חשבתי על הסדנה כעל חוויה רוחנית שאתקשה להתחבר אליה, וקיוויתי שהמחשבות האלו לא יזלגו ממני החוצה כמו חומצה בזמן הפעילויות והשיחות - פשוט כשזה מגיע לשיחה על הבעיות שלי אני נוטה להיסגר. הייתי לחוצה, אני מודה. כשכל אחת בתורה סיפרה על עצמה אני בעיקר התכוננתי לתורי. בדיעבד, תכננתי להשתמש במנגנוני ההגנה שלי ולהגיד שבאתי לסדנה בשביל להשתזף, לאכול ציזיקי וליצור תוכן לאינסטגרם שלי. במקום זה התחלתי לבכות.

      דונה עומדת על סלע ( , דונה וינברג)
      להיפתח ולשחרר זה לא תמיד כיף כמו שזה נראה

      בשיחות עם הנשים שהיו איתי בסדנה פתחתי את הפצע ההוא מלפני שנה וחצי וגיליתי שהוא לא הגליד בכלל. לא כיף היה לי להבין שאני, פרודה טרייה מ"זוגיות" אחת, עדיין צריכה לפתור "פרידה" שחוויתי מקשר שלא הוגדר כזוגיות בכלל. זה מבלבל. אבל הנשים האלו, שרובן היו בסביבות גיל ה-40, מבינות אותי, שדרך חוויות אישיות שונות שלהן הן יכולות להתחבר למקום הפגוע הזה שלי, למרות אי הרציונליות שלו. ההקשבה והפרגון שלהן עזרו, ובכל שיחה איתן נפתחתי יותר. כל סיפור שלהן התכתב עם חוויה שאני עברתי במערכות יחסים קודמות או אפילו בילדות, בתוך המשפחה. והנה לפתע, הזיכרונות העלו געגוע, הגילוי המפתיע שאני עדיין מאוהבת בו, והגילוי העוד יותר מפתיע - שאני אוהבת את ההרגשה של לאהוב אותו, כי היא ממלאת אותי, ושאני רק צריכה לתקן את האשלייה שאומרת שאני חייבת שהוא יאהב אותי בחזרה כדי להרגיש בנוח עם הרגשות שלי. הבנתי שאני צריכה לעשות את זה בשביל עצמי בלעדיו - לדאוג שהחד צדדיות לא תפריע לי להמשיך להרגיש גם אם הוא חלק רדום מחיי.

      להבין
      בבוקר האחרון אביטל ביקשה שניקח אבן ונשמור אותה בכיס ולדמיין את האבן כמסמלת נושא שמכביד עלינו. בשיא הטיול הגענו למפל קטן שם נפרדנו מהאבן והשלכנו אותה למים, ואז הבנתי שהאבן לא מסמלת בשבילי את הפרידה או את הבחור, אלא את האשמה העצמית על כך שהרשיתי לעצמי להיות בסיטואציה הזאת מלכתחילה.

      נוף כרתים ( , דונה וינברג)
      פריטטה תרד עם תפוחי אדמה, ביצים וציזיקי: ארוחת בוקר של מודעות

      הבנתי שמותר לי להרגיש את כל מה שאני מרגישה בלי להלקות את עצמי כי "יש דברים יותר גרועים בעולם" ושאני "חייבת להיכנס לפרופורציות" כל פעם מחדש. העובדה שיש רעבים באפריקה לא אמורה להוריד מהלגיטימציה שלי להרגיש את הכאבים הקטנים של החיים שלי. וגם, אין ברירה - אם רוצים לטפל במשהו, קודם כל צריך להרגיש אותו. אביטל הסבירה שיש שתי דרכים להסתכל על הקשיים בחיים. האחת היא לשחרר את הקושי ולהבין שאפשר לבחור בדרך הקלה, והשנייה, במידה והראשונה לא צולחת, היא לקבל את הקושי ולצמוח ממנו. אני אמנם נפטרת מהאבן שמסמלת את המועקה ואת המאבק, למים, אבל זה לא אומר שאני צריכה להיפטר מהחוויה עצמה - וגם אי אפשר. החוויה הזאת היא חלק ממני כיום, ולא משנה כמה כאב לי, להתעלם ממנה יכאיב הרבה יותר.

      הסדנה בהנחיית אביטל ציון ומתקיימת בכרתים ובזנזיבר לסירוגין. למידע נוסף

      ים דונה כרתים ( , דונה וינברג)
      "ים של דמעות בשתי עיני, ליבי זועק שובה אלי" גם זוהר שר