היום הגדול הגיע. שוב, כמו בכל שנה, גם הפעם מצאתי את עצמי מתכוננת וחושבת על כל הדברים שאני צריכה לעשות לקראת יומולדת 3 הקשיש של המיני-בוס. תכנון מסיבת יום הולדת מוגזמת וצבעונית, מלאה במתנפחים, הפעלה של איש מלחיץ שקיבלתי עליו המון המלצות, כריכי ביס במגוון טעמים להורים, פיצות לילדים, עוגה בצורת טרקטור או מטוס, עמדת ג'ימבורי לכל האחים הקטנים שהחברים של מיניבוס מביאים איתם לכל מקום ומרשם לכדורי הרגעה חזקים במיוחד בשבילי, לימים שלפני האירוע הגרנדיוזי.
צריך גם, כמובן, לעדכן את כל האנשים שאני מכירה שאני עדיין לא בהריון, פשוט בגלל שבכל פעם שאני אומרת שיש לי משהו להודיע אני מקבלת מבט מזוגג ובחינה מדוקדקת של הבטן שלי וצריכה להסביר שזה בסך הכל מנת פלאפל הקוסם.
במשך שבועות אספתי המלצות על ספקים שונים ומשונים, מצאתי מפעיל שעובד בשבת ואפילו היה פנוי בהתראה קצרה במיוחד של 50 יום, הוספתי כיתוב SAVE THE DATE לתמונה חביבה ששלחתי ליותר מדי אנשים והודעתי לאמא שלי שתתכונן, כי העתיד צופן לנו ביקור במקס-סטוק. הכל התקדם על פי התוכנית ואפילו הפלוס אחד שלי התלהב מהאירוע, רק דבר אחד פרח מזיכרוני, שילד בן שלוש הוא כבר איש מבוגר ורגזן בעל דעות ובקשות, ומסתבר שהבקשה היחידה שלו היא "לחגוג יום הולדת בגן".
שמעתי את המשפט הזה יוצא מהפה הקטן שלו כמה פעמים, ואפילו הבטחתי עוגה של באטמן וזר מיוחד, אבל מה שהוא לא טרח לחדד היה העובדה שמסיבת יום הולדת בגן היא המסיבה היחידה שהוא רוצה, ושום מסיבה אחרת לא תכובד בנוכחותו.
"נעשה לך יום הולדת בגן, וגם יום הולדת בבית!" צהלתי מולו כמו פיה קטנה על אקסטזי, "אוי איזה כיף זה יהיה! המון מתנות וחברים שיבוא לחגוג איתך גם בבית וגם בגן" צייצתי באוקטאבות שיכולות לנפץ זכוכית. "לא", הוא הסתכל עלי במבט של אדם שמתמודד עם העובדה שמולו עומדת אמא לא יציבה נפשית "יום הולדת רק בגן". "גם בבית וגם בגן!" תיקנתי אותו בחיוך של רוצח סדרתי בסדרת טלוויזיה גרועה, מנסה להבין אם הוא התבלבל ושהוא אכן מבין את הקונספט של גם וגם, ונזכרת במקרים בהם אני אומרת לו לבחור בין שוקולד לארטיק וחישוב מהיר הוכיח ללא ספק שהוא בהחלט מבין את הקונספט של 1+1=2.
"יום הולדת", הוא אמר לי ברוגע, תוך שהוא מדבר אלי כמו אל מישהי עם איי קיו של ציפור רגע אחרי שנכנסה בחלון זכוכית "אני חוגג רק בגן". ככה עבר לו שבוע. בכל יום אני מספרת לבוס כמה כיף יהיה לחגוג גם בבית וגם בגן, בכל יום הוא עונה לי עם פחות ופחות סבלנות: "אני חוגג רק בגן".
והוא הרי אדם, המיני בוס הזה, והעובדה שחצי מהדי אן איי שלו הוא שלי, או שהוא חי בבית שלי מבלי לשלם שכירות או לקפל כביסה לא גורעת מזכויות הפרט שלו. את ההחלטות שלו אני צריכה לכבד, ממש כמו בימים בהם הוא מחליט לאכול יוגורט עם הידיים או ללבוש תחפושת סמי הכבאי לארוחת שישי. אני יכולה לספר לכם שהתלבטתי בנושא, או שזה נראה לי לא בסדר לבטל את כל נותני השירות שהזמנתי ולשלוח הודעת ביטול מפורטת לכל המוזמנים, אבל האמת שכשאני חושבת על זה ברצינות אני קצת גאה בו על ההתמודדות איתי - זה כיף לגלות שאת מגדלת אדם עם דעות ומספיק ביטחון לעמוד על שלו, גם כשהאמא המטרידה שלו רודפת אותו כמו רוח רפאים בכל שעות היממה ולוחשת באוזנו "יום הולדת בבית זה כיף... תקבל המון מתנות..."
אז המסיבה בוטלה, יום ההולדת בגן עברה בהצלחה, ואני ממשיכה להסתובב בעולם עם ילד שלפעמים מחליט לצאת מהבית עם גופיית כדורסל, מכנסי רשת, מגפי בוקרים וקשת יוניקורן. ואני חייבת להודות שזה די מגניב. לא חוש הסטיילינג הקלוקל, אבל העובדה שיש לו דעות משלו. רק בבקשה תפסיקו לשאול אותי בפליאה אם הוא בחר את הבגדים שלו לבד, פשוט תסתכלו עליו ותבינו שככל הנראה כבר לפני שנתיים הוא למד לסנן את רוב הדברים שיוצאים לי מהפה.
בקרו אותי באינסטגרם!
