כבר קרוב לארבע שנים שאני במסע הזה. חתיכת מסע - מסע כומתה, סוף מסלול, סיכת לוחמת, הכל מתגמד לעומת המסע לילד. כמות הפעמים שעצרתי לקחת אוויר בדרך, לנוח, לחשב מסלול מחדש היא לא נתפסת אך עדיין כאין וכאפס לעומת כמות הפעמים שהגברתי קצב, הסתערתי על מכשולים ורצתי קדימה בכל הכוח. אין ברירה אחרת. כלומר, עבורי אין ברירה אחרת - אני החלטתי שיהיה לנו ילד ולכן אני ממשיכה לצעוד ולא מוותרת. למרות המכשולים, למרות ועל אף הקשיים.
לאורך השנים והטיפולים אני נתקלת בלא מעט שאלות מהסביבה - מה זה אומר להיות בטיפולים? מה עושים? מה קורה בתהליך הזה בדיוק? אז לפני שאני עונה אני חייבת להקדים ולומר שאם התמזל מזלכן ואתן (או בנות זוגכם) לא שייכות למעגל טיפולי הפוריות, הסיכוי שתצליחו להבין או לזכור מה אומרים המונחים והביטויים של כל בדיקה וכל הליך שואף לאפס, וזה ממש בסדר.
אין שום סיבה למלא את המוח באינפורמציה שלא רלוונטית לו. מצד שני, אם חלילה מצאתן את עצמכן מופנות למעקב זקיקים, פרופיל הורמונלי או צילום רחם - מהר מאוד תגלו יכולות שינון והבנה כאילו אתן מינימום מתמחות במחלקה למיילדות ופריון. ככה זה, ברגע שאת נכנסת למעגל הקסמים הזה אין לך ברירה אלא להבין על מה מדברים איתך - ואוי כמה שמדברים איתך. ונוגעים בך. ודוקרים אותך. ומרדימים אותך. ומזריקים לך. ונוטעים בך תקווה.
אבל אתן יודעות מה? סימני הזריקות וההרדמות נעלמים די מהר, התקווה כאן להישאר וזה אולי הדבר הכי חשוב בדרך שלנו, להמשיך ולהאמין שבסוף זה יקרה, כך או אחרת.
להיות בטיפולים זה אומר להכיר בע"פ את הדרך לבדיקות דם בשבע בבוקר, כך שאם את עדיין בקושי ערה תדעי להגיע לשם כל יומיים. זה אומר להזריק לעצמך אינספור זריקות ולחפש נקודה שלא כואבת כבר בבטן. זה אומר לדעת לזהות את הזקיקים הטובים שלך באולטראסאונד. זה להציף את עצמך בהורמונים שמגיעים בכל הצורות והדרכים - זריקות, כדורים, ג'ל, תרסיס, מדבקות, נרות ולדעת מה עובד עליך יותר ומה פחות.
זה לדעת איזו אחות הכי פחות מכאיבה כשהיא מחפשת וריד ואיזה מרדים הכי נחמד שניה לפני שאת נכנסת לחדר ניתוח. זה לדעת לבקש את השמיכות החמות רגע לפני הרדמה כשאת קופאת מקור ולהקריא באוטומט את מספר תעודת הזהות שלך לאמבריולוגית במעבדה. זה לחטוף עצבים משטויות כי את הורמונלית בטירוף, לאכול שטויות כי זה מה שבא לך, להיות עייפה בלי הפסקה, כל יום, כל היום. זה חצ'קונים, נפיחות בבטן, צמיחה מוזרה של שיער ועוד אי אלו תופעות גופניות בלתי נסבלות כמו בצקות, כאבי בטן, כאבי גב וכו'.
אבל זה גם אומר להכיר נשים מדהימות, עזרה הדדית, נתינה אינסופית וחיבוק חם ואוהב, פשוט צריך לדעת לאן להסתכל.
זה מסע. יש בו רגעים נפלאים, באמת. יש בו רגעים נוראיים, ממש. וכמו כל מסע, גם הוא צפוי להסתיים והידיעה שמרגע שהתחלתי לצעוד אני קרובה יותר לנקודת הסיום מאשר יום האתמול נותנת לי כוח להמשיך.
לפני כמה ימים חברה שנמצאת גם היא בטיפולים אמרה לי משפט שנחקק אצלי והקסים אותי - "הידיעה שיש ילד שמחכה שאהיה אמא שלו מחזקת אותי כל יום קצת יותר".
כן, לכל אחת במסע הזה יש ילד/ה שמחכה לקרוא לה אמא. גם לי.