קינוח אסלה. גל קולוג,
גל קולוג

פותחים כפתור: המסעדה הכי מושחתת בישראל. אה, כן, זה מוס שוקולד

נועה גורן

24.7.2018 / 16:51

אם את בדיאטה ובא לך Cheat Day, יש דברים שלא שווה לבזבז עליהם את הקלוריות והזמן. אם כבר שוברים, אד עד הסוף המר. הולכים למקום שכדאי לקחת חדר במלון סמוך אליו, כי לפתוח כפתור פשוט לא מספיק

ערב אחד ישבתי מול הפייסבוק ופיהקתי, כשפתאום קפץ מולי אייטם ישראלי, שהגיע עד לאתר הבריטי Unlaid ולעולם כולו - קינוח שמוגש מהאסלה. שפשפתי עיניים, הרמתי טלפון למערכת ואמרתי להם שישלחו אותי למקום הזה פרונטו.

איכשהו הגעתי עם שני חברים שאין ביניהם כל קשר: קרן וייסברג, סטודנטית לאומנות ואשת חיי לילה שנונה שתמיד זורמת איתי על שיט, ואמיר ביאלר - סטודנט לפיזיקה וסוג של גאון, שתמיד זורם איתי על שיט. השניים שמעו "אסלה" ו"קינוח" ואמרו: "סבבה, שרייני אותי ביי", בניגוד לאחרים שניתקו לי בפרצוף והחליפו פלאפון ועברו עיר. כן, מסתבר שאנשים נרתעים מכל הסיפור הזה של אסוציאציית-אוכל-קקי. מוזר.

העניין התרחש במסעדת שחיתות בשם 'גורדוס' בחולון, כלומר הוצאתי את העלמה וייסברג מתל-אביב (מדובר באדם שלוקח דרכון למסעות כאלה). אמיר נהג, ואחרי התפתלות אין סופית בחניות אפלות מצאנו את הלוקיישן: מסעדה נוצצת, מרווחת, מדיפת ריח של שחיתות, ילדים צורחים סביבה בבריכות נוי, אנשים מוכי כולסטרול מזדחלים לרכביהם, מוזיקה קופצנית מושמעת כך שתוכל להתגלגל לצליליה על הרצפה. כי אם חשבתם שלבוא לגורדוס פירושו לצאת מגורדוס כמו בנאדם נורמלי שיוצא ממסעדה וחי לו, טעיתם. הם לא שילמו לי להגיד את זה - באורגינל, שככה יהיה לי טוב - זה המקום הכי פסיכי שאכלתי בו לאחרונה.

צפו בטירוף:

יח"צ - חד פעמי

מה פירוש פסיכי? ובכן: כדי לצאת מגורדוס צריך מריצה תלת-גלגלית. הם מפטמים אותך, הם נותנים לך כל כך הרבה אוכל שומני נוטף, שלא נותר לך אלא לנגוס ולכתוב צוואה במקביל. זה כמובן גורם לך לתהות לאיזו נקודת שפל/גאות הגעת, כשאתה לועס צמר גפן מתוק ביחד עם לפיצה, למשל. ברוכים הבאים לבית הזונות הקולינרי של חולון-מאדר-פאקר. עיר הילדים? עיר ה - ינשולים?* לא עוד.

*ינשול זה חצי ינשוף חצי חתול, החיה הרשמית של חולון. כמובן, לא לכל עיר יש חיה רשמית, בעצם לאף עיר אין, וחולדות בתל אביב זה לא נחשב. נותר לנו רק לתהות למה עיר סופר-אקראית סוגדת ליצור שלמעשה איננו קיים. נמשיך עכשיו.

קרן ואמיר הסתדרו מהר. הם ידעו שחוויה אינטימית עומדת לפניהם: לחלוק אסלה, והדבר גזר עליהם חברות נפש. אז התיישבנו בנחת רק כדי לקבל שמונה-מאות תפריטים באורך הקוראן; אין ספק שלמייסדי המסעדה הזאת יש דמיון ענף. המנות מכילות שילובים נועזים: "פישנזון", למשל, זה המבורגר עם פיש אנד צ'יפס; "או לה לה" זה בורגר בקרואסון עם חמאה, צ'דר, סלט ביצים וחזה אווז; להמשיך? "ימבה" - מנה ראשונה שמורכבת מטבעות בצל, נקניקיות, חזה אווז פריך, רצועות עוף, כנפיים, צ'יפס... מה לא היה שם, מה לא היה. אני נזכרת בזה ושומעת מסוקים ויריות ורימוני עשן. באותם רגעים גנחתי למלצר באין אונים: "מלצרוס, בוא נשמה תעזור לנו לחבר בין שתי האונות של המוח". אמיר צעק לו בייאוש: "מה לבחור?!".

אז בקיצור קיבה, המלצר המקסימון הציע לנו את המנות הבאות: בתור פתיח(!) אכלנו את ה"קומזיצ", תפוחי אדמה על רוטב שמנת עם גבינת רוקפור, מוצרלה, חמאה ובצל. סבבה. לקחנו גם את פיצת ה"סלופיצה" שהגיעה עם טון גבינה, ליטרלי התעטפתי בגבינה כמו צעיף בזמן שאכלתי. לצד כל זה קיבלנו קוקטייל מתוק בשקית שיוצאות ממנו סוכריות, קוקטייל "ספתא זפתא" עם מרשמלו ושערות סבתא מעל, ועוד ועוד ועוד. כלומר תוך שבע דקות הגוף שלנו הכיל כמות סוכרים שלא תבייש את 'קנדי שופ' של פיפטי סנט, אם כי אני נזכרת בקליפ ולא נדמה לי שממתקים היה התוכן העיקרי שם. לא חשוב.

קינוח אסלה. גל קולוג,
לא יודעת מה זה אבל אני רוצה כזה, עכשיו/גל קולוג

התחלנו להתנדנד מהאלכוהול והרס-הגוף ואז ריחפו אלינו המנות העיקריות: אמיר אכל את ה"דאבל טראבל", שני בורגרים עם ה-מון צ'דר, שמוגשים בין שני סלייסים של פיצה פפרוני. זה, כאילו, דן בילזריין במנה. אמיר נחנק מעונג ומפחד ואני טיפלתי ב"פצ'וגה" שלי - צ'יקן בורגר עם חזה אווז, פלפל קלוי וביצת עין, כמעט הסרתי את הלסת בניסיון לאכול את זה. היה בסדר, אם כי המנה של קרן לקחה אותה בהליכה: "מקצ'יז", המבורגר עם פסטה שהוקרמה בצ'דר, שמנת פרמזן, מיונז, עגבנייה וחסה. "בסדר גמור", מלצרתי לאמר, כלומר אמרתי למלצר, כלומר מלמלתי ללבלר - "תביא לנו אסלה עכשיו".

מסתבר, שכדי לזלול מהאסלה הנכספת צריך למצוא את "התפריט הסודי" באפליקציה של גורדוס, שזה תפריט נסתר שנמצא במימד אחר ורק יחידי סגולה, שהקליקו על כל המנות בערך, מגלים. אם אתה לא מוצא, תחזור הביתה עצוב כיאה ללוזר שאתה. אנחנו מצאנו (כלומר קיבלנו פרוטקציה, לכו תכתבו סיקורים בשביל מגזין זה לא ייאמן הדבר הזה), וכעבור דקות ספורות - זה הגיע.

איש, מסוג מלצר, עם אסלה אמתית. בפנים היה שוקולד סמיך עם פצפוצי אננס. כל העם התאסף סביבנו, צילמו אותנו עם האסלה החדשה שלנו והרגשנו כוכבים מסוג מוזר. התחלנו לדחוף את הכפיות פנימה ולראות איך השוקולד נשפך מהן לאיטו. תקשיבו, זה לא לבעלי בטן חלשה, אבל זה היה טעים כמו הגיהינום עצמו. אתה פשוט צריך לנתק את עצמך ממחשבות פתאומיות מסוג "היי, זה מזכיר לי...", ואז זה כל-כך טעים שאין סיבה שתשתמש בשכלך.

הייתה דרמה רצינית סביבנו, הדבר הזה זה גוש צומי של ממש, ומתישהו אמיר התחיל להאכיל ילדים מהאסלה שלנו ונראה הרבה יותר מדי מסופק מזה.
מה אגיד לכם - אם להביע דעה, אז המסעדה הזו מטורפת ומתאימה נטו לקונספט של להגזים. היא באופן ברור מהווה אנטיתזה לטרנד הבריאות ההולך ופושט, כנראה גם לאידאולוגיית הטבעונות כאידאולוגיה; לא שהיא מצהירה על זה, זו פרשנות שלי, אבל ברור שהאג'נדה הנהנתנית מוחה על ההקפדה הנהוגה כיום על אורח חיים. שלא לומר, אובססיה.

זה מגניב, קודם כל כי אנטיתזה זה מגניב, ושנית כי הם מאוד מתאמצים להיות טובים במה שהם עושים. יש מנות פחות ויותר טובות והמחירים גבוהים, אבל היצירתיות מוערכת. לא כולם מחפשים אמנם יצירתיות בוושט שלהם, אבל אני כן, ונהניתי. קרן גם נהנתה אבל פתאום נזכרה שהיא יצאה מתל-אביב וביקשה בבהלה שנשוב אליה.

מצורף בזאת סרטון שמתאר את הטרלול האמור. נשמח למצוא מסעדה ששוברת את השיא הזה! (אני רעבה, נו).

קינוח אסלה. אפיק רזגור,
אזהרה: רצוי לאכול בחניון של איכילוב/אפיק רזגור

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully