פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      זוג רומנטי מאחור (ShutterStock) צילום: ShutterStock
      זוג רומנטי מאחור (ShutterStock) צילום: ShutterStock

      זה פאקינג מסובך - מסה קצרה על פרידה ארוכה

      בטור הקודם היא פגשה גבר ג'ינג'י חדש ואפילו לא ידעה מה העיסוק שלו, כלומר היה סיכוי שהוא יחביא אותה בבקתה ויכניס אותה להיריון כמו בסרט "Room". אז במקום לכתוב לנו מה קרה, נועה גורן החליטה שזה רעיון יותר טוב לעשות הפסקה לטובת הרהורים נוגים על פרידה

      בטור הקודם, גבר ג'ינג'י עם חיוך מיליון-פאונד נכנס לתמונה. תכננתי לספר לכם מה קרה בדייט שלי איתו, כשלהזכירכם, אף אחד מאתנו עדיין לא ידע מה העיסוק שלו, כלומר התקיים סיכוי שהוא יחביא אותי בבקתה ויכניס אותי להיריון כמו בסרט "Room" (זה אגב הסרט הכי ארוך ומפורט בעולם, אתה ליטרלי צופה בדמויות עושות פיפי מדי פעם). לא משנה. בכל מקרה, העניין הוא כזה: אחרי הטורים הקודמים, אנשים שאלו אותי לפשר הפחד שלי מפני התחייבות. זה גרם לי לחשוב.

      אני רוצה, בהקשר המדובר, לספר לכם סיפור על - ובכן - חברה שלי. וכמו כל סיפור, יהיה בו קמצוץ של אמת אבל גם קישוטים, שזו מילה חמודה לשקרים. בכל זאת, תנו לי לספר לכם על החברה, שהיא בחורה יפה ואינטליגנטית, מן טיפוס כזה שנלחץ - כשהיא דוחה משימות, כשכועסים עליה - אבל היא מותק, מה נאמר. לבחורה הזו היה חבר שידע את כל זה. הוא זכה ליחס חם מצידה, תמיד כשהם התראו היא קפצה עליו, כירבלה אותו בגופה הקטן, המתוק. אבל.

      בתוך הגבר התבוסס "אבל" הולך ומשמין. המילה אבל, אתם לא טועים חבר'הלך. וזה היה "אבל" מהסוג המכרסם-מבפנים. בהתחלה, כמוהו כקול זעיר; היא יפה אבל, היא חכמה אבל... אך פעם אחת, הם היו בדרך לטיול בטבע, וישבו לאכול בורקס ב-Yellow. הוא הביט בפירורים שעל ירכיה החשופות. באותו יום ה"אבל" צרח בתוכו. הוא ניגב את פיו והבין שזה לא זה. הוא נפרד ממנה.

      היא התקשרה אלי ואני רצתי אליה כמו ארנב שזנבו בוער. לא רק מפני שאני אוהבת אותה, אלא גם כי הקשר של שלהם ריתק אותי. תהיתי אם זה יעבוד. כולם אמרו שכן, בדוק, אבל אני תהיתי. הייתי מוכרחה להעמיק ולחקור. במשך יומיים ישנתי אצלה, והוא, הבחור, לא השמיע פיפס. ידעתי שהוא מתגעגע, שגופו כועס על העוול הזה שנעשה לו: גמילה מנישוקים רכים של אפרוח קטן. ידעתי שהוא מקנא בי על שאני זוכה לדבר איתה. הרי כולם אהבו אותה; יש בה מעין מלח ישראלי, הומור ממזרי-גברי כמעט, שסותר את עיניי התכלת הבוהות. נדמה לי שזה הפריע לו, זה שהיא קצת תלושה, לא ריאליסטית בכל מחיר, אלא בחורה של ענני קיץ.

      ידעתי, וזה העסק פה, שהוא לא מקבל אותה כמו שהיא.
      דמיינתי לי שאי-שם, הוא, באופן רציונלי, משתכנע שעליו לאהוב אותה. ואז, אני נשבעת לכם באוסף המפיות שלי, הוא באמת דפק על דלתה. החיים צפויים להגחיך. היא פתחה לו והוא ביקש ממנה לחזור. החלפנו משמרות, אני יצאתי והוא נכנס, ובמבט האחרון שהגנבתי לעברם ראיתי שהיא לא בדיוק שמחה. הוא נשען על מפתנה ואמר שהוא הסתיר מה מפריע לו, כדרכם של מופנמים. היא ענתה לו שמופנמים שוכחים שמה שהם לא אומרים, הם משדרים בחוזקה. פאסיב אגרסיב, קוראים לזה. הדלת נסגרה אחריהם ולא שמעתי עוד. תיארתי לי שהוא פוצח במצעד הווידויים על אודות הדברים שהיא צריכה לשנות, ושהיא לא נשארת חייבת, ומבקשת ממנו להיות ישיר ואולי, "אם אפשר לבקש" - היא בטח אומרת עכשיו בחשש - "תגיד לי יותר שאתה אוהב אותי".

      וכמו בכל חזרה לקשר שסוע, זה היה בעיקר מוזר. באופן משונה, שניהם חלקו הבנה משותפת שלא נאמרה במילים. לא היה פשר להבנה הזאת, היא נזרעה בלי בעלים ברורים בשתי הנפשות. וזה היה שהיא אמנם, אהבה אותו באמת, אבל יכלה להיות איתו ויכלה בלעדיו. הוא, מאידך, לא יכול איתה ולא בלעדיה. לכו תבינו. זה המשחק המטורף על החומה שחוצצת בין רכושנות לאהבה. ובזמן שהיא עוטפת אותו, בלהט אוהב - הוא פשוט רואה בה נכס. ואי-אפשר שנכס כזה יהיה בידיים של גבר אחר.

      בסדר, אולי אני קשוחה, ומפשטת בגסות רגש מורכב יותר. במקרה כזה עולה פה שאלה אחרת: האם אהבה צריכה להיות כל-כך מורכבת, או שאהבה היא דבר מוחלט שיש או אין אותו? תכף נגלה.
      מה שקרה אחר כך היה מקרינג': הם עברו לגור ביחד. והוא שאל את עצמו האם גם היא - בחלל מחשבות לא מפורש - תוהה אם זה באמת רעיון טוב. "לא, לא", אמרו מחשבותיו, "אין מצב! היא מתה עלי".

      חברים שלו אמרו שהוא זכה בלוטו. היא זרחה ליד בנות-הזוג שלהם. כל זה רק החריף את כוח הכרסום הפנימי שבו, כוח שגזר עליו לשבת שעות ארוכות בשירותים, או להיתקף בזעם פתאומי. מה לעשות שאישה זו אישה, ומתישהו גם היא החלה להבחין שאיזשהו "אבל" מכרסם בבן-הזוג שלה. ולכי תתמודדי עם הבנה כזאת. רובנו, מכחישות.
      הם גרו ביחד והווליום של ה"אבל" הלך וגבר. "אני מפגרת!" התחילה לבכות לי; "מה אני רוצה ממנו? הוא מבטיח לי שהוא לא כועס עלי, ואני לא מאמינה!".

      מופנמים, רציתי להזכיר לה מה שהיא יודעת, הם כאלה. אבל ככל שהוא הלך והתרחק היא המשיכה לקפוץ סביבו. חיכתה לו בבית, בישלה עבורו, התלבשה בצורה סקסית. ככל שיותר השקיעה, ככה יותר תיעב את עצמו והתרחק. כתגובה, היא פיתחה אובססיה פתאומית, שלא היה לה תקדים אצלה, לטקסטים של Feel Good: קארמה, אנרגיות, ארבעת היסודות, מיינדפולנס... וניסתה להלהיב אותו על מחקריה. "אני משתנה", הבטיחה, והוא חייך אליה באופן בו אני חייכתי כשהם חזרו. הרגשתי שכולנו סוגרים אותה בתוך קיר של אי-הבנות. פצעים קטנים נזרעו במצחה. היא לא תפסה מה נוזל בין אצבעותיה.

      ערב אחד, היא הניחה את המזלג ושאלה אותו אם זה נגמר ביניהם. "מה פתאום", הוא ענה, וחשב לעצמו: לא לא, אין מצב שאני שוב מרגיש את זה, את האין-אותה. הגרון שלו שרף. היא קמה, התיישבה עליו וחיבקה אותו. הוא התחיל לבכות. אמר לה שזה כן נגמר. הגרון כמעט התפוצץ. היא ארזה לעצמה תיק, ובאה אלי.

      חלף זמן מסוים, בו היא ואני אף התפצלנו לערים אחרות. היא הזמינה אותי לביקור של כיף, והלכנו יחד לקניון, פגשנו שני חברים טובים וצחקנו ביחד. היא חבשה כובע רחב שוליים והייתה יפהפייה. ואז ראיתי אותו, מציץ, בוער מקנאה, רוצה שיכאב לה, זקוק ומתגעגע. היא הלכה להגיד לו שלום, בחיוך, והוא הקפיד להיות לא לבבי.
      "הכל בסדר?", היא ניסתה.
      "ממש" ענה, והלך.
      "אבל מה" - היא גמגמה - "אבל -". היא הביטה בי בתדהמה.

      הרי עשתה הכל בשביל הגבר הזה. ידיה רעדו. רציתי להסביר לה שהוא יודע מה הוא עושה, שהוא חושב שמותר לו להכאיב לה, כי אסור לה להתגבר עליו. ברגרסיה אחת גדולה שבו הפנים שלה להיות היא של פעם, היא שנעולה במיטה הריקה של שניהם וקוראת בפלאפון על גלגול נשמות. היא התפרקה ובכתה. ואז ידעתי שאנחנו לא בשלות. שעדיין קל לבקע אותנו. עלינו לעבוד על העצמיות והחוזק, לא להתמכר לקשרים נוחים. לבי צרב כשחיבקתי אותה והרגשתי שכל הפרידות של כולנו עוד חיות בנו, כמו טפיל. ואולי בגלל זה, כשהגעתי לדייט עם הג'ינג'י, ידעתי שאני רק מסתבכת.