נתחיל בפרטים הטכניים. שם המיזם הוא "7X7, טעים להכיר", מיזם פרטי של ליאת שגב, שהיא מאמנת ושפית שהחליטה שחסרה לרווקים אלטרנטיבה תרבותית רגועה שבה הם יכולים לשבת אחד עם השני במרחק של פחות ממטר ולדבר כשברקע מוזיקה של פחות מ-782 דציבלים, ולאכול ארוחה טובה שעולה החל מ-300 שקל (תלוי בארוחה). והיא צודקת. לא כולם, במיוחד מגיל מסוים ומעלה, רוצים ללכת לבר ולעמוד שם כמו מטומטמים כדי לפגוש מישהו, וגם אם כן, רוב האנשים לא מגיעים לשיחה משמעותית במקום כזה, בה הם יכולים באמת להכיר קצת, מעבר למראה החיצוני. מציאת חן אמיתית קשה לייצר בלי לדבר ולרחרח קצת - זה מתאפשר בצורה מיטבית בעיקר בסיטואציות חברתיות, כמו מפגשי חברים או עבודה. המיזם הזה אמור להיות משהו בין מפגש חברים לפיק-אפ בר, ולחקות סיטואציה טבעית יחסית. אם זה עובד, אתן שואלות? תמשיכו לגלול
כשנכנסתי לסלון של ליאת היה שם כבר בחור אחד, דייקן כמוני, שהגיע לפני הזמן, עומד באי נוחות במרכז החדר עם כוס משקה ביד, כוס שאמורה היתה לעזור לו להרגיש נוח יותר. לצערו זה לא עבד, וכשנכנסתי היה נדמה כי מצבו הורע אף יותר. הבנתי לליבו, מה אני אגיד לכן. זו סיטואציה מביכה. כאילו לא דייט, אבל עם אופציה לדייט, אבל לא ממש. למזלי הדברים האלה פחות מביכים אותי - ככל שהסיטואציה יותר הזויה והצד השני יותר מובך, ככה אני מרגישה יותר בנוח - תמיד הראשונה ברחבה בחתונות כשאף אחד לא קם לרקוד.
אז הצגתי את עצמי.
שאלתי מי הוא, מה הוא עושה, למה, כמה, וניסיתי להעביר איתו כמה דאחקות. לא בהצלחה מרובה. לשמחתי לא נשארתי איתו לבד יותר מחמש דקות כי עד מהרה הסלון התמלא בעוד כמה אנשים נבוכים מוות עם כוס משקה ביד (פירוט הטיפוסים למטה - תצביעו איזה מהם הייתן הכי פחות רוצות לפגוש). מאחר ואני לא שותה אלכוהול, הייתי צריכה להעסיק את עצמי איכשהו, אז דיברתי גם איתם. חצי שעה לאחר מכן, כשהתיישבנו לאכול, כבר ידעתי דבר או שניים על כולם ויכולתי ללכת הביתה בידיעה שכאן לא אמצא את אהבת חיי. אבל אז המנות הראשונות הגיעו.
אחרי כמה ביסים התחיל סבב ההיכרויות הרשמי. גיל, עיסוק, תחביבים, וכולי, מונחה על ידי ליאת, שעשתה עבודה טובה. שאלה שאלות את מי שנתקע, הסבירה, עזרה. רעיון הסבב די בסיסי, למרות שבסופו של דבר זה עבד, והדינמיקה נפתחה.
תכל'ס, זה לא באמת משנה ממה מתחילים. אפשר לעשות סבב "מה דעתך על שעועית לבנה" וזה ייתן את אותו אפקט. לאט לאט האוירה התחילה להשתחרר ואנשים התחילו להשתכר, ואפילו מאמצי העל שהשקעתי כדי לייצר קצת צחוקים החלו להשתלם.
גם אם לא כולם בדיוק האנשים שהייתי בוחרת בעצמי, ניכר שליאת טורחת לסנן את מוזמניה - רוב האנשים סביב השולחן היו נחמדים ואיכותיים, עם חיים, מטרה ועבודה. לפחות על הנייר. בואי נגיד שלא שם תפגשי עוד דד-ביט מובטל שגר ביחידת דיור של ההורים שלו. גילאי המוזמנים נעו בין 35 ל-49, והיו שם אנשים בכל מיני מצבי רווקות. גרושים, רווקים ופרודים טריים. פגשתי שם לפחות שלוש נשים מגניבות שהייתי שמחה להיות חברה שלהן. אחת שעובדת בתחום שלי ויש לי איתה חברים משותפים, חמודה ואינטיליגנטית, אחת שהיתה לה ילדות דומה לשלי והיא אישה חדה ומצחיקה, ועוד אחת, חיה רעה, שהייתי רוצה לקחת ממנה שיעורי פאסון. אבל נשים תמיד יותר מוצלחות בעיני, אין מה לעשות.
כעבור שלוש שעות וארבע חמש מנות עיקריות מפנקות (הרבה פחמימות, כי נפלתי על ערב איטלקי) שיחקנו משחק שהתבסס על שאלון שמילאנו מראש. ליאת הקריאה תשובה של מישהו והיינו צריכים לנחש מי אמר מה. בהתחשב בשאלות שנשאלנו, גם זה היה טיפה מטופש בעיני, וזו אולי הביקורת העיקרית שלי. אני מבינה את הצורך בפעילויות מאורגנות בכזה ערב, אבל אפשר היה לנסות להמציא משחק טיפה פחות ילדותי, כי אף אחד לא רוצה לשמוע אנשים בני ארבעים מצחקקים למשמע המילה "ממקבלים".
ואחרי שזה נאמר אני חושבת שזה רעיון מגניב ועצם העובדה שכולם נמצאים בחדר אחד למשך שלוש עד ארבע שעות מייצרת תהליך שאני קוראת לו "אפקט המעלית"- זה כששני אנשים נתקעים במעלית ביחד ואין להם ברירה אלא לדבר אחד עם השני ולצאת משם חברים. בארבע שעות יש זמן לדבר, להכיר, ואפילו לקלוט בצורה די ברורה, מי יכול להתאים ומי בשום אופן לא, שזה הרבה פחות מנוכר מכל אפליקציה או דייט, מעצם העובדה שאף אחד לא הולך לפני שזה נגמר. מצד שני, שעה אחרי סיום האירוע מצאתי את עצמי חלק מקבוצת וואטסאפ שמונה את 13 האנשים מהארוחה ושעכשיו קיבלו את הטלפון שלי מבלי שביקשו את הסכמתי. כאילו, נראה לי שצריך לתת לו, לאדם, הזדמנות לסרב לחשיפה מסוג כזה. כוונות טובות, מן הסתם, אבל בכל זאת, טיפה מופרז.
לפני הסיכום, רק דיסקליימר קצר. לי זה לא מתאים. אבל לי לא מתאימים הרבה דברים. מעולם לא היה לי טינדר, למשל, אני שונאת שידוכים, לא סובלת דייטים מהפייסבוק, ובכלל כל הרעיון הזה שבו אנשים מנסים למצוא חן אחד בעיני השני במטרה לחבר אברי רביה יום אחד פשוט לא בא לי טוב.
מבחינתי, אהבה זה משהו שנופל עלינו יום אחד כמו לבנה על הראש, בהפתעה, ומאלץ אותנו להכיר בקיומו. זה לא תמיד נעים, אין לנו שליטה עליו, אי אפשר לגרום לזה לקרות בכוונה, אי אפשר לצאת לחפש את זה, ואי אפשר לדעת מתי זה יבוא, אם בכלל. קצת כמו שפעת. מבחינתי, וזו החלטה שהתקבלה כבר מזמן, אם זה לא יקרה ככה, אני מעדיפה להיות לבד.
האם אני מאמינה ביעילות של ערב כזה? כן, בהחלט. אני מאמינה שזה יכול לעבוד. לפגוש הרבה אנשים בו זמנית זה פשוט נכון ברמה הסטטיסטית. חוץ מזה גם אני וגם אתן מכירות את הסיפור על הזוג האחד הזה שנפגש בסיטואציה מוזרה והתחתן. נכון, אני לא מכירה אותם אישית, וגם לא מכירה אף אחד שמכיר אותם אישית, ועדיין, אני מכירה אנשים שמוכנים להישבע שהם מכירים מישהו שמכיר מישהו שהיא הבת שלו מנישואים שניים. וגם אם סתם פגשת 13 אנשים נחמדים ואכלת ארוחת ערב, לדעתי יצאת מורווח. ביננו, כמעט כל דבר בעולם הופך להיות ראוי אם הוא מגיע עם עשר מנות שף וטירמיסו לקינוח.
ליצירת קשר עם ליאת שגב