פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      מטוס (באדיבות המצולמים , ג'ני דנסון)צילום: באדיבות המצולמים, ג'ני דנסון
      מטוס (באדיבות המצולמים , ג'ני דנסון)צילום: באדיבות המצולמים, ג'ני דנסון

      לחגוג ולהישאר בחיים: חוכמת הגפילטע פיש

      תשרי הוא חודש מבלבל - זה כאילו יש זמן, אבל בעצם אין מה לעשות עם הזמן הזה, כי אף אחד בשום מקום לא עובד אלא אם כן הוא בעליו של מפעל גפילטע פיש: ג'ני דנסון חוגגת. בדרכה

      בשבוע האחרון גיליתי שהטרנד הגדול ביותר של ספטמבר הוא להתלונן על החגים. ומסתבר שהמחויבות הזו לא פוסחת על אף אחד - הורים מתלוננים על כך שהילדים חזרו לרגע למסגרות וכבר צריך שוב לטפל בהם משל היו אלו הילדים שלהם, רווקים מתלוננים על המשפחות שמאחלות להם לחגוג את החג הבא בזוג, גם אם הזוג הזה הוא מין חדש של אורנג-אוטנג, הגרושים מתלוננים על כך שהילדים לא איתם, והנשואים הטריים מתלוננים על כך שכולם ממששים להם בטן מלאה בפחמימות. נראה שהיחידים שלא מתלוננים הם תיכוניסטים, אבל אני לא בטוחה, אנשים בני 17 מדברים אלי רק דרך פילטרים של אוזני כלב כך שאני לא באמת מבינה מה הם אומרים.

      נראה שאחרי גיל מסוים יש מין הסכמה שקטה עם העובדה שדברים שפעם אהבנו כמו חגים, ימי הולדת, מסיבות, יציאות ואפילו נסיעות עבודה, הופכים למשהו שאנחנו צריכים לסבול, וכמובן להתלונן עליו ללא הפסקה. שלא תטעו, גם אני אוהבת להתלונן, אבל האמת שהחגים עצמם ממש לא מפריעים לי.
      יש המון דברים שאני אוהבת בחגים. זו תקופה בה לפחות פעם בשבוע, ובד"כ יותר, אנשים מזמינים אותי אליהם הביתה כדי לאכול. ואין הרבה דברים שאני אוהבת יותר מלאכול, בטח בשולחן חגיגי ומושקע מלא בדברים שלא אני הכנתי.

      גם אין לי בעיה עם הוואטסאפ שלי בחגים, כי מאז שאלוהי הוואטסאפ מאפשר לנו לראות מי כתב הודעה אישית ומי פשוט עשה "העבר" להודעה שכבר קיבל, תהליך הסינון של הודעות שמקבלים מסוכן הביטוח, מהמניקוריסטית או מסתם אנשים ששולחים הודעות למספרים שהם ממציאים לעצמם כמשחק, הופך להיות לפשוט במיוחד. בעיקר לאור העובדה שאף אחד מאותם אנשים לא זוכר למי הוא שלח הודעה, ולא טורח להיעלב כשאני לא טורחת לענות.

      גם עניין "מציאת הסידור" לילדים לא מפריע לי. אחרי חודש בו כל מה שעשינו היה לבנות מערכת למציאת פתרונות ושעשועים לילדנו רק כדי שנוכל ללכת לעבודה ולהתלונן על כך שהכלב של המטפלת חולה במחלה סופנית וזה מפריע מאוד לזמינות שלה, למצוא אדם שישמור על האנשים הקטנים ששייכים לנו זו לא משימה קשה. ובכל מקרה - גם אנחנו בחופש, זו הזדמנות נהדרת לנצל את רשימת האטרקציות שכתבנו כשהרגשנו אחריות הורית לקראת אוגוסט, הרי לא באמת השתמשנו בה.

      הבעיה האמתית שלי התחילה הרבה לפני החגים והיא תיגמר ככל הנראה רק באוקטובר. כבר יותר מחודש הדבר היחיד שאני שומעת מאנשים שאני צריכה את שירותיהם או עזרתם במשהו הוא "נדבר אחרי החגים". מסתבר שעם כל הכבוד לעובדה שאוגוסט הוא חודש בו אף אחד לא נמצא בארץ או לחילופין עובד ימים מלאים, ספטמבר הוא חודש בו אף אחד לא נמצא בארץ ולא עובד כלל. והרי כל אוגוסט חלמתי על אותם סידורים קסומים שאצליח לעשות בזכות החגים - פעולות כמו לאסוף פריטים ששכחתי שהזמנתי מהדואר, לאזור אומץ כדי להתקשר לעירייה ולבקש פירוט דוחות חניה לפני שיעקלו לי את הזכות לחיות בתל אביב ואולי לקפוץ לרו"ח ולהנהן כמו מבוגרת. אבל מסתבר שחגים הם ממש לא הזמן לסידורים, כי האנשים האלו, שאמורים לקבל את פני במשרדים, בדיוק רוקדים על שולחן פלסטיק מטונף במיקונוס תוך כדי צילום בומרנג של עצמם מוציאים לשון. ומעבר לזה שאני ממש מקנאה בהם, אני מבינה ש"אחרי החגים" זה פשוט שם קוד ל"שחררי אותנו באמאשלך".

      אני מבינה שלכולם מגיע חופש, וגם אני אוהבת לא לעבוד, אבל למה לעזאזל אנחנו לא יכולים למצוא סידור חביב בו נוכל להמשיך את חיינו למרות שהתחילה שנה חדשה, ולמה העובדה שבקרוב נשב בקוביית בד לא ממוזגת באמצע הגינה של הבניין אומרת שלמחרת אסור ללכת למשרד? גם סילבסטר אנחנו חוגגים כמו מטורפים אבל החגיגה עצמה נגמרת בדיוק בחצות ודקה, אז למה כל חג כשר חייב להיגרר לתוך שבועות של בטלה ולמה כל החגים האלו מצטרפים לתוך זר גדול של חוסר מעש? כל מה שאני רוצה הוא להצליח לקנות משהו בסופר מבלי לבדוק לו"ז חגים בכל יום מחדש.
      אבל אחרי שהתלוננתי, החלטתי שאני לא נלחמת יותר במערכת. הרי בסופו של דבר מי שנהנה יותר הם אנשי ה"אחרי החגים" וגם אני צריכה לחיות את חיי בצורה הטובה ביותר וליהנות מכל רגע.

      אז אם אתם צריכים אותי, מצטערת. אני יושבת מול הטלוויזיה, צופה ב"הרווק בגן עדן" ואוכלת גלידה מפונפנת עם שם פלצני, ואינני פנויה. אני מנצלת כל דקה בחיי וחיה את החלום. דברו איתי אחרי החגים.