"למה הלבנת את השיער ככה?" השאלה המוזרה הזו קטעה את הניסיון שלי למצוא את דרכי בין 43 הודעות שקיבלתי מהגן, למזלי הספקתי להבין שלא מדובר במחבל אלא במפגע בדמות תמונה של הילדים אוחזים בבלון ועשרות הורים שפשוט חייבים להגיב ב"חמודים!!!" מיותר.
מולי עמדה קופאית ולטשה מבט בוחן. "ולמה את?" הצבעתי על הראש שלה, שנצבע בהשראת גווניו של חתול רחוב, מנסה להבין עד כמה אני נשמעת מתנשאת והאם אכפת לי. "אבל זה לא כמו שלך" היא חייכה אלי, מנסה למצוא דרך להסביר לי שלדעתה השיער שלה נראה נורמלי בעוד אני נראית כמו כלב לבקן. "נכון" עניתי בחיוך.
אני לא חושבת שהתשובה שלי סיפקה אותה, אני מניחה שהיא ציפתה להתנצלות על כך שאני מעזה להסתובב בעולם עם לוק של פודל מסורק או לפחות שאגיד לה שאני עיוורת צבעים, והעובדה שפשוט הסכמתי איתה שהיא ואני נראות שונה אחת מהשנייה בזמן ששתינו מגיעות למספרה כדי להתעלל בעצמנו בלבלה אותה לחלוטין.
שלא תטעו, אני ממש רגילה לשאלות בנוגע לשיער שלי. ביום יום הוא לבן עם נטייה לאפור, לפעמים הוא הופך לסגלגל, מקבל נגיעות של ורוד פודרה או תת גוון כחלחל. ואני יכולה לפרט עשרות סיבות למה אני מחליפה צבע שיער יותר מג'ינסים או תיקים, אבל הסיבה הטובה ביותר בעיני היא פשוטה: אני אוהבת את זה, ומכאן שזכותי להראות ככה. אני אפילו נהנית לקבל מבטים בוחנים ושאלות מודאגות, אנשים בד"כ מתקרבים אלי ולוחשים בשקט "השיער שלך... הוא... מה הצבע שלו?" וכשאני מחייכת ועונה "סגול" הם מיד נרגעים רק מהידיעה שאני מודעת לעניין.
אלו השאלות שמסוות ביקורת, שתופסות אותי תמיד לא מוכנה, וזו לא הביקורת עצמה שמפריעה לי, כי כל אחד רשאי לדעה משלו, מטומטמת ככל שתהיה. הבעיה שלי היא העובדה שכשאנשים מעירים הערות חצופות ומטרידות - הם משום מה מצפים לתגובה חביבה, לשאול את הקופאית מי ניצח בקטטה בינה לבין מיצי, למשל, יהיה לא מנומס.
הרי אני לא היחידה שמקבלת הערות נטולות מודעות - אנשים מרשים לעצמם להעיר על הכל, החל מרזון קיצוני (לא שלי, חלילה, איש מעולם לא חשד בי שאני לא אוכלת), בחירות לבוש או רכב, סגנון חיים, זוגיות ואפילו העדפות מיניות. ומצפים מאלו שנראים להם מוזרים פשוט לחייך ולהיעלב בשקט כי הם "מוזרים". אבל מה זה מוזר? למה גבר שאוהב להתאפר הוא מוזר יותר מהגבר שמדבר בקול תינוקי לחברה שלו? למה אישה בהריון שעושה ספורט היא מישהי שצריכה לספוג הערות, לעומת גבר שהלך לאיבוד עם האוטו ועדיין לא מוכן להדליק וויז? למה הוואסאפ לא מודיע לאנשים ששולחים עשר הודעות קצרות ברצף שאפשר לרשום הכל בהודעה אחת?
אני לא מבינה איך אנשים מעיזים להתערב בחייהם של אנשים אחרים, להעיר הערות מעצבנות, לפעמים אפילו אלימות, ומצד שני מצפים מהאדם בצד השני להיות בוגר ומאופק, לנשום עמוק, לחייך כמו בובת ראווה אריסטוקרטית ולהמשיך הלאה בחייו מבלי לזרוק משפט סרקסטי בחזרה.
לשמחתנו, או שלא, לאט לאט האנשים האלו מתמעטים, או לפחות עוברים להתמרמר מאחורי מקלדת, ולא פנים מול פנים. לא כי הם לומדים או נעלמים, לצערנו טמטום הוא תכונה שעוברת בתורשה, אלא בגלל שהיום כל אותם בני אדם שבוחרים לחיות או להיראות שונה מפסיקים להתחבא ומתחילים לצאת החוצה יותר ויותר, מבלי להתבייש במראה או התנהגות שלהם, ואם אותם מבקרים יתעכבו ויעירו לכל אדם שנראה להם מוזר יש סיכוי שהם יתעלפו ממחסור חמור בחמצן. חלק גדול מזה אנחנו חייבים לאינסטגרם וליוטיוב, שאפשרו לכל אותם "מוזרים" לבלוט בעולם הוירטולי וחשפו אותנו לאנשים הזויים, מצחיקים, שונים ומעניינים שלא היינו נחשפים אליהם פעם.
לאט לאט התחלנו להבין שלא מדובר באנשי מסך קטנטנים שמתעוררים לחיים רק כשאנחנו מקליקים על המסך, אלא באנשים אמיתיים שאפשר לראות בכל מקום. ואני כל כך אוהבת לראות את העולם הזה בועט את דרכו לעבר משהו מעניין וצבעוני יותר. אז תעשו לי טובה, אם תראו אותי יום אחד עם שיער סגול אל תיבהלו. תעשו מה שאנשים נורמליים ומתורבתים עושים - תרכלו עלי מאחורי הגב.