"את אוהבת את עצמך?" חני שאלה אותי במפתיע.
"אני מתה על עצמי" עניתי לה. זו גם הפעם הראשונה שאמרתי את זה בקול.
"אבל את כל הזמן מתלוננת על המשקל שלך או על כל מיני דברים בעצמך.. אז אולי את לא לגמרי אוהבת את עצמך...?"
"למה? אני חייבת לאהוב כל חלק בעצמי כדי לאהוב את עצמי? כשאנחנו מתאהבים בבן אדם, נניח, אין שום דבר בו שמפריע לנו? ברור שיש, אבל אנחנו לומדים לאהוב אותו למרות הפגמים האלה ואולי אפילו בגללם..."
"אז מתי התחלת לאהוב את עצמך?" היא שאלה ואני עצרתי לרגע וחשבתי, מתי בכלל הבנתי שאני לא אוהבת את עצמי?
בחטיבה התמודדתי עם הפרעות אכילה קשות. הייתי נכנסת לשירותים, יושבת על האסלה ומנסה לראות כמה ידיים צריך כדי לתפוס את כל השומן בבטן שלי. כל כך הרבה פעמים שאלתי את אמא שלי אם אפשר לעשות שאיבת שומן בגיל 13.
עשרות טיפולים, אישפוזים, פסיכולוגים ופסיכיאטר חמוד אחד הצליחו להוציא אותי מהמצב, אבל אף אחד מהם לא גרם לי לאהוב את עצמי. להפך. רק שנאתי את עצמי יותר.
שנאתי את העובדה שאני עולה במשקל רק כדי לרצות אחרים, שנאתי את הגוף ש"הרסו" לי כשגרמו לי לעלות. כעסתי על עצמי כל כך, ואת השנאה העצמית כיסיתי בעזרת משחקים של ביטחון עצמי. התנהגתי כאילו אני מתה על עצמי, אבל בלילות, הייתי מתפרקת ובוכה, מתחננת לאלוהים שישנה את כל הדברים האלה שאני כל כך שונאת.
אי שם בגיל 17 הפסיכולוגית שלי קבעה בתוקף "יש לך חרדת נטישה". לא הצלחתי להבין מה היא רוצה ממני, אבל ככל שניתחנו את זה יותר, הבנתי שאני כל כך שונאת להיות בחברת עצמי, שאני דואגת להקיף את עצמי כל הזמן באנשים ובחברים. לא להיות לבד לרגע כדי שחס וחלילה לא אצטרך לבלות איתי.
עד שכבר לא הייתה לי ברירה.
בגיל 22, בזמן הטיול הגדול, נשבר לי הלב לחתיכות קטנות. עזבתי את החברה שאיתה טסתי והמשכתי לבד למקסיקו, לחברה אחרת. הטיסות נמשכו אומנם פחות מ-24 שעות, אבל התהליך שעברתי בין לבין, היה שווה ערך לתהליך של 22 שנה.
עד אותו רגע לא הייתי הולכת לבד אפילו לשירותים, אבל פתאום, כשהלב כל כך שבור והעצב כבד מלהכיל, כלום כבר לא נראה נורא כל כך באופן יחסי - אפילו לא להיות עם עצמי.
מאותו רגע, מהמקום הנמוך ביותר שבו הייתי, עצרתי שנייה לעשות את מה שכל כך פחדתי לעשות כל חיי- לדבר איתי. להקשיב למחשבות שלי. לנסות להבין ממה נמנעתי מלהתמודד כל השנים.
וככה, בלי עזרה חיצונית, בלי טיפול, התאהבתי בעצמי. התאהבתי ביכולת שלי להצליח לקום על הרגליים אחרי פגיעה כל כך קשה, התאהבתי בעצמי על החברים שהשכלתי לאסוף במהלך השנים, חברים שהוכיחו את עצמם באותו רגע יותר מתמיד. אמרתי שכנראה עשיתי משהו ממש ממש טוב בחיי או שאני כנראה ממש שווה את זה, אם הם ככה נלחמים עליי.
האהבה הפנימית הדביקה גם את זו החיצונית, ופתאום הסתכלתי במראה ולא סבלתי יותר מדי. חייכתי לעצמי ולאט לאט, התחלתי להצליח להגיד לעצמי שאני יפה, שאני מוכשרת, שאני מוצלחת. בכל יום מצאתי משהו חדש לאהוב בעצמי, וככל שהשלמתי יותר עם מי שאני, הסביבה שלי השלימה איתי.
במקום לבזבז את הזמן שלי בכעס, בשנאה, בתסכול שאין לי באמת שום דרך לצאת ממנו, בזבזתי את הזמן במחמאות, שלטווח הרחוק, התגלו כזמן הכי טוב שהשקעתי בעצמי.
אז מה השיטה? איך הופכים את כל מה שכתבתי כאן לפרקטיקה? הלוואי וידעתי. הלוואי והייתי יודעת לתת איזה מתכון מנצח או איזה "תרגיל" שאחרי שאתה עושה אותו, אתה מתאהב במי שאתה. אבל בפועל, מה שעוזר לאחד לא בהכרח יעזור לאחר. יש אנשים שמסוגלים לעשות את התהליך לבד ויש כאלו שיהיו חייבים עזרה חיצונית.
מה שבטוח, הדבר הכי חשוב שאתם יכולים לעשות כדי להתחיל- הוא לסלוח לעצמכם על כל השנים שבזבזתם בשנאה עצמית ולהחליט, כן, פשוט להחליט- שאתם לא עושים את זה יותר. אתם לא בוכים יותר על מה שיש, אלא לומדים לחיות איתו - או מוצאים איך לתקן אותו.
"אני" זה כל מה שיש לי, זה הדבר היחיד שיישאר איתי עד יום מותי, אז כדאי שאלמד להסתדר עם זה, אחרת אעביר הרבה מאוד שנים בייסורים.
אני רוני שינקמן, אני מתה על עצמי ואין לי שום בעיה להודות בזה.