שלוש נשים, אלינור ביטון בריח, שירלי עוקב ויפעת ז'ז'ק, אימהות לילדים בגילאים שונים שחיות תחת איום תמידי. למרות שהפסקת האש שסיימה את סבב חילופי האש הנוכחי, שגרת החירום אצלן כשמה כן היא - שגרה. אלינור ביטון בריח, אימא לשלושה ילדים שעובדת בגבעתיים בעמותת 'גדולים מהחיים' למען ילדים חולי סרטן, מדגישה שההתנהלות היא התנהלות חירום תמידית:
"אנחנו תמיד בדריכות, אין באמת יום שאתה קם ואומר 'השמש זורחת והציפורים מצייצות', כי אתה לא יודע מה יהיה בערב ולמחרת. קשה למשל לחגוג לילדים ימי הולדת. אפשר לתכנן אבל אף לא יודע אם זה יצא לפועל, או שיצא לפועל אצל אחותי במרכז. אנחנו קוראים לזה חגיגות נודדות, כי קובעים ולא יודעים איפה זה יקרה. גם יציאה לטיולים קצרים ליד הבית עם הילדים תהיה באיזור שהמיגונית קרובה אליו. משחק כדורסל צריך לבדוק כמה אנשים אנחנו ואולי לעבור למגרש השני, כי שם יש יותר מיגוניות. מגרש משחקים - לוודא שאנחנו במרחק ריצה מאחת".
מסתבר שזה לא נגמר כל כך מהר, כי גם ילדים גדולים יחסית יכולים להיתקע לבד בבית כשההורים נמצאים בעיר אחרת, בעבודה למשל: "הילד שלי בן 15, תיכוניסט, והוא היה בבית אתמול כי ביטלו לימודים, והיה בבית לבד בצבע האדום של אתמול. הוא פחד אבל תפקד", מספרת שירלי עוקב, מטפלת ומציירת מנדלות, אימא לילד בן 15 ולבן 18. "כולנו מפחדים אבל מתפקדים. דיברתי איתו בטלפון ואמרתי לו שהוא במקום הכי טוב שהוא יכול להיות בו ברגעים כאלה. הוא עשה כל מה שהוא היה אמור לעשות, אבל הוא פחד. והוא גם דאג לנו, שלא ניתקע מחוץ לבית, וניאלץ אחר כך לנסוע חזרה בכביש שהופגז כמה שעות קודם לכן".
הן מפחדות, אבל כולן מדגישות שהתרגלו לתפקד במצבים האלה, כי מסתבר שאנחנו מתרגלים להכל, ומשתדלות שגם הילדים יתרגלו ויקחו את הכניסה לממ"ד כמה שפחות קשה. יפעת, מעצבת גרפית ואימא לשניים שמתמחה ב"ארגונים ומוסדות שהיו צריכים את העיצוב שלהם לאתמול", לדבריה, מספרת שהיא מצליחה לקיים חיים ולנהל עסק משגשג למרות היציאות והכניסות לממ"ד.
יפעת ובן זוגה מקפידים לא לרוץ לממ"ד אף פעם, כדי לא להלחיץ את הילדים יותר ממה שצריך: "מרוב שאצלנו זה מצב רגיל, הממ"ד הוא החדר של הילדים בבית, וככה זה אצל כל המשפחות כמעט. ככה הם כבר נמצאים שם. ואם לא, אני מנסה לא להיות אימא הסטרית שצורחת ורצה לממ"ד, כי מן הסתם הילדים שלי יהיו מושפעים. אנחנו מפנים את כולם מסודר, לא רצים, אלא עוזבים את מה שעשינו בצורה רגועה ונכנסים. כשרעבים, אני מביאה את האוכל מהמטבח, ואנחנו אוכלים שם, וכשצריך להתקלח הולכים להתקלח. בעלי עם הטלפון עוקב אחרי האזעקות, ואנחנו מתקלחים כל אחד בתורו, אין מה לעשות".
ואיך חיים עם הפוסט טראומה המתמשכת?
"תראי", אומרת אלינור, "יש לי ילד אחד שיש לו רגישות גבוהה לרעשים, למשל, אבל יש הרבה ילדים שחוזרים להרטיב, יש ילדים בני תשע שמפחדים להיות לבד בבית או לחזור ברגל הביתה ממקומות, ויש רעשים ספציפיים, כמו הרשרוש הזה של הדלקת מגה-פון, כמו שיש בתחילת הכרזת צבע אדום, שכמעט כל ילד שגדל בעוטף, מזהה כציווי מיידי להתגונן. את צריכה לראות את הפנים שלהם כל שנה בטקסי בית ספר, בשנייה הראשונה של הצפירה יש את אותו רשרוש. הם טראומטיים"
רשרוש הדלקת הרמקול הפך להתנייה פבלובית שילדים סובלים ממנה יותר, אבל הדבר שהכי מפחיד את שירלי הוא שאולי תיאלץ לעזוב את ביתה, כמו שקרה בצוק איתן, לזמן בלתי מוגבל: "היינו אז שישה שבועות בפנימייה, באירוח בלתי מוגבל. לילדים זו היתה נהדרת, כי כל החברים שלהם היו שם והמדינה עטפה אותנו, אבל תחושת התלישות מאד קשה לי. קשה לי להיתלש ולהשתרש במקום אחר, במיוחד כשאין לך מושג מתי זה ייגמר, ואם יהיה לנו איפה להיות מחר או שנצטרך להתפנות לעוד מקום. אבל מתאוששים. בפעם האחרונה חזרתי מותשת בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר התחלנו את השנה כאילו כלום לא קרה. הפכנו להיות גמישים עם הזמן, אבל זה גם מותח לנו את העצבים".
לשמחתנו בסבב הזה אף אחד לא יצטרך לעזוב את ביתו, אבל גם בימים כתיקונם, נוקטות אימהות אלה באמצעי זהירות שאנחנו לא מכירות, כמו הצורך להזהיר את הילדים מפני בלונים: "זה נורא שהייתי צריכה להסביר לילדים הצעירים שלי שאם רואים בלון, לא משנה אם הוא צבעוני, גם אם הוא בצורת לב ונורא יפה, אסור לגעת בו", משתפת יפעת, "בהתחלה לקחו לנו את הצבע האדום מקופסת הצבעים, אחר כך לקחו לי את הבלון ואת העפיפון".
מציאות עצובה היא שבה אימא צריכה להסביר לילדיה שהדבר החמוד הזה שמעופף הוא חפץ מסוכן, ולמרות זאת שלושת הנשים האלה מדגישות שלא היו רוצות לגור בשום מקום אחר בארץ, ואפילו עכשיו, בזמנים סוערים יותר, יש נקודות אור, כמו המיגוניות שפזורות ביישובים, שהציור עליהן גיבש את אנשי היישוב. שירלי החלה לצייר את המנדלות על המיגוניות, ובסופו של דבר אנשי היישוב הצטרפו אליה וכולם ציירו יחד.
הפרוייקט, שנחל הצלחה רבה, ממשיך ומתפרש ליישובים סמוכים, ועכשיו, במימון מרכז חוסן שער הנגב, הגיע גם אל מועדון "יחדיו" לגיל הזהב. "זה הפך להיות פרוייקט קהילתי של כולנו, שהיה מתחיל בשש שבע בערב ונמשך עד אמצע הלילה", שירלי נזכרת, "היינו מביאים פרוג'קטורים ופשוט מציירים. זה היה מדהים, וזה הפך את הגוש בטון הקר והמאיים הזה ליצירת אומנות צבעונית ושמחה".