בעודי מסתובבת בזארה עם ערימת ג'ינסים וטי שרטים בצבע לבן, תפסה את עיני בובת ראווה לבושה בחליפה פרחונית עם פאייטים. הסתכלתי עליה והרגשתי שהיא לועגת לי, לא רק עם נתוני הפלסטיק המושלמים שלה, אלא עם האאוטפיט שאיזו סטייליסטית ספרדייה הגתה במוחה, שאם אקנה אותו היום, יימסר עם האיטיקט בעוד שנתיים לחברה שארונה ישמש לו כהוספיס, עד שימות.
שלא תטעו, אני מתה על אופנה ואפילו מבינה בה, בדמיון שלי אני מסתובבת עם בלוגריות בינלאומיות באמצע ניו יורק, לבושה ב300 שכבות של בדי טול וג'קטים, מרחפת על עקבי סיכה בין המרצפות המפורסמות של שכונת מיטפאקינג ומצטלמת באמצע התקף צחקוק פוטוגני, כשראשי מוטה מעט אחורה והתיק נמצא בזווית מושלמת לתיוג. כמה חבל שבחיים האמתיים חוץ מלהכיר מעצבים ולדעת לשים את האצבע על טרנדים אני גם מודעת לעובדה שהשילוב בין המרצפות השבורות של מיטפאקינג לעקבים יביא אותי למיון עם צוואר שבור ושללבוש מעיל עור מעל ג'קט, מעל סווטשירט מעל חולצת כפתורים אולי מצטלם נהדר אבל בעיקר גורם לך להזיע ולהתפלל שהמונית הצהובה שאת כל כך רוצה שתעבור ברקע תפגע בך ותגאל אותך מייסורייך.
ואני לא אומרת את זה בהתנשאות, אני מעריצה את הבנות שיכולות להתאים בין חולצה פרחונית למכנסיים משובצים או להיכנס למקום חמושות במעיל פאייטים שמונח ברישול על הכתפיים ומבט חשוב, אני חושבת שאלו שמצליחות לעשות את זה ניחנו ביכולת שאין להרבה אחרות, העניין הוא שאני מכירה מעט מאוד בנות עם סטייל אמתי, ויותר מדי בנות שחיות בסרט.
ההבדל בין סטייל לקורבן אופנה פינת סטטיק ובן אל הוא דק. כי סטייל ייחודי ומגניב לא דורש ממך להראות כמו אהיל שברח מארמון ורסאי או קולב עייף של זארה, אלא לשלב בין לבוש יוצא דופן עם אמירה אישית לבין התאמה למקום אליו את הולכת. זה לא באמת "סטייל" ללכת לסופר כשאת מדדה בשמלה פרחונית ומתנופפת וכובע קש, כל מה שאת עושה, חוץ מלטאטא את פירורי הלחם ומריחות הבננה מהרצפה הוא להיראות מטופשת.
אופנה אמתית צריכה להתאים למקום בו היא נמצאת, תחשבו לרגע איך נראה איסוף מהגן על ידי מישהי שנכנסת לתוך ערימת ילדים מנוזלת עם נעלי עקב, חליפת משי לבנה, משקפי שמש שנראות כאילו עוצבו בהשראת זבוב רצחני, אודם אדום ומחשוף מודבק בדבק דו צדדי? כי אני ראיתי מחזה כזה, וזה נראה מתאים יותר לשער של מגזין רפואי למחלות נפש מאשר לווג. ותסלחו לי, כל הבנות שיושבות עם משקפי שמש במסעדות חשוכות בשעה אחת עשרה בלילה, אבל מישהו חייב להגיד לכן את זה - חושך בחוץ, חושך בפנים, וגם אם אתן לא באמת מזמינות אוכל ולא צריכות לקרוא מהתפריט - אתן לא צריכות להתעוור בשם האופנה. וגם תורידו כבר את הקפוצ'ון, יש רק שני תירוצים להסתובב בעולם עם קפוצ'ון על הראש: גשם ותמונה לאינסטגרם. אפילו הראפרים התקדמו מהאופנה המטופשת הזו.
אני מבינה שהאינסטגרם בלבל את כולנו וכל טיול של שלוש דקות בנווה צדק מפגיש אותנו עם עשרות בנות שנשענות בפוזות לא נוחות על קירות צבעוניים או יושבות בנונשלנטיות על חומות נמוכות, מסתכלות הצידה, כשתיק לא שימושי מונח לידן עם סמל המותג לכיוון המצלמה. אבל יש הבדל בין מה שרואים באינסטגרם למציאות הנורמאלית בה אנחנו חיים, ובמציאות אנשים לא מסתובבים עטופים בנייר כסף כאאופיט לגיטימי אלא אופים מעליו פיצות.
סטייל מגיע מבפנים, ואני לא מוכנה לקבל את זה שכל בחורה עם כרטיס אשראי ואינסטגרם הופכת מיד לפאשניסטה. סגנון אישי מדויק ומיוחד משלב בין אהבה לאופנה להבנת המעלות והמגבלות של האופי שלך, הגוף שלך והסביבה בה את נמצאת. הוא לא תלוי בגיל, מצב כלכלי או מידה, אבל גיל ומידה בהחלט צריכים להשפיע עליו. נכון, את הכי יפה כשנוח לך, ואת יפה בכל מצב וכל השקרים האלו, אבל אם את בת 50+ את לא יפה בחצאית מיני של ילדה בת 16, ואם את בת 16 את ממש לא צריכה להיות עטופה במותגים ובגדים מחויטים. ותסלחו לי כל אחיותיי למשקל הממוצע, אבל יש דברים שנראים טוב רק אם את מעל 1.70 ומתחת ל50 קילו.
למה? מאותה הסיבה שג'יזל התחתנה עם שחקן פוטבול ואת התחתנת עם סטודנט לפילוסופיה, כי לא כולנו שווים והחיים לא חילקו לכולנו את אותן האפשרויות. גם לי יש חברה שיכולה ללבוש שמלה צמודה וארוכה בצבע גוף ולהראות אצילית וסקסית בזמן שלי השמלה הזו גורמת להראות כמו נקניקיות קבאנוס. הייתי מבקשת מכולן להסתכל יותר במראה לפני שהן יוצאות מהבית אבל פאשניסטות ממילא לא זזות 3 מטר מבלי לבדוק את עצמן בסלפי, מכאן שהבעיה לא תמונה בראיה בעייתית אלא בעיבוד הנתונים. אז תנו לי לפשט לכן את זה - אם המחמאות היחידות שאת מקבלת הן "וואו, איזה מיוחד זה" או "רק את יכולה ללבוש את זה" אולי הגיע הזמן לתלות את כובע הקאובוי הפרחוני עם הנוצות.