הפרק הזה קלטתי שזו עונה של שיבוטים. שי חי ואורלי, שתי טיפות מים, למשל. מגיבים מהפוסט טראומה, צורחים איומים לא ברורים כשבעצם כל מה שהם רוצים זה חיבוקי, או סיבוב על הכרית של בן זיני. אורי גרוס הוא בול נרי לבנה בגבר - שניהם שואבים כוח מהעליונות האינטלקטואלית והמוסרית שלהם (הבלתי מעורערת, אבל בכל זאת, לא יפה), ובן זיני הוא לגמרי לירן עוד 30 שנה (חמודים!) אבל השיבוט הכי מדויק הוא עדן יוחנן ועדי ליאון. תכל'ס, אם עדי ליאון היה עושה ניתוח לשינוי מין, הוא היה יוצא עדן יוחנן.
בפייסבוק ובאינסטגרם שלנו כבר היית?
יש להם דעות דומות, טונות חוסר ביטחון/מודעות, ראיית עולם של שחור לבן, ושניהם סופר יהודים - הוא מברך, היא אומרת אמן, ושניהם צבועים ופאלשיות בטירוף - הוא מעמיד פנים שהוא מקבל טראנסיות והיא מעמידה פנים שהיא אוהבת את הישאם. תוסיפו לזה את האיפור הקבוע של עדי, ובכלל תקבלו תאומות זהות. לא, אני לא מדברת על הקעקוע בראש, אני מדברת על קעקוע הגבות, ליתר דיוק -מייקרובליידינג בשיטת השערה.
אבל היום לא התכנסנו כדי לדון בסודות הטיפוח של עדי ליאון אלא לדבר על נושא רציני יותר - גזענות בבית האח הגדול.
כזכור, עדן אמרה לנרי שהיא "אוהבת אותה למרות הדעות החריגות שלה". כשנרי שאלה מה כל כך חריג, עדן ענתה לה: "שאת אוהבת ערבים יותר מדי". אמירה אומללה, שאכן נשמעת גזענית מאד, לפחות לאוזן הבלתי מזוינת. אבל האוזן המיומנת שלי, בוגרת קורס "אמא שלי ערבייה ואני חייבת להסתיר את זה" שומעת את ההבדלים בין הסוגים השונים של הגזענות. אולי תתפלאו לשמוע, אבל חלקם גרועים יותר מאחרים. בדיוק כמו שיש הבדל בין רצח מתוכנן בדם קר לרצח של חוסר שליטה עצמית. ה"גזענות" של עדן היא יותר כמו רצח של תשוקה.
הישאם היה המום, בעיקר כי בתור מיעוט רמוס בעצמה, היא לא אמורה להיות כזאת כלפי אחרים, אבל האמת המכוערת היא שדווקא האנשים שחווים גזענות והשפלות, לא בהכרח לומדים להיות רחבי לב כלפי אחרים, כי לרוב יהיה להם יותר חשוב לשרוד בעצמם. ואיך שורדים? מצטרפים לשבט. כשאתה שייך לשבט, השבט מגן עליך. ככה זה היה משחר הימים, וכלום לא השתנה. כולנו תמיד מסתובבים בקבוצות כדי להגן על עצמינו. הומואים, נשים, טבעונים, חובבי קולנוע, היפסטרים. יו ניים איט. החריגים והחלשים מעולם לא התקבלו בברכה ונאלצו למצוא לעצמם קבוצת השתייכות שתגן עליהם. ומי שעבר ניתוח לשינוי מין, מאד מאד צריך קבוצת השתייכות.
אז אחרי שחצי חיים לא הרגישה שייכת לקבוצת הגברים, עכשיו היא צריכה להיאבק על מקומה בקבוצת הנשים, ולהוכיח לעולם שהיא יכולה להיות אישה רגילה לגמרי. ולמה? כי הרבה מההצלחה של תהליך השינוי קשור למה שאחרים רואים ואומרים. לעשות ניתוח שינוי זה מטורף, אבל המאבק הגדול מתחיל אחריו. זה העינוי האמיתי - להתחנן שהחברה תקבל אותך כאישה.
זו הסיבה שהסטנדרטים שאליהם משוות את עצמם טראנסיות הם אפילו יותר גרועים מאלה של נשים רגילות, שגם הם איומים. חייהן מלאים בהשוואות בלתי פוסקות - של עצמן עם טראנסיות אחרות, עם נשים אחרות - הן שופטות את עצמן לשיא החומרה בדרך למטרה הנכספת, שהיא להידמות כמה שיותר לאשה, ומי שמאשר את ההצלחה של התהליך הזה הוא אנחנו. אנחנו אלה שנחליט אם להדיח אותן או לאפשר להן להשתייך. ומה הדרך הכי קצרה ויעילה להשתייך במדינת ישראל? לשנוא ערבים. קצת, לא הרבה. במידה הנכונה, בשביל החבר'ה של השבט.
המשפט שאמרה עדן לנרי לא היה גזענות. הוא סתם היה אומללות. כי באותו רגע, מבחינתה, היא השתייכה, לשניה אחת מבורכת, לשבט הגדול בבית האח הגדול, ולרגע היה לה משהו משותף עם העולם.
אגב, אני מאמינה לה שבאמת יש לה חברים ערבים. היא רק לא יודעת שהיא הכניסה אותם לחייה בעיקר כדי לא להרגיש תמיד האחרונה בשרשרת המזון. כי במדינה שלנו שופטים אותך על הכל. שופטים אותך על רווקות, על שומן, על נטייה מינית, על כל דבר. אבל בכל זאת נישאר עם מאוחד והכל ייסלח, בתנאי שבסופו של דבר, ברגע האמת נסכים על הדברים הבסיסיים - שלא משנה כמה אנחנו טפשים, פגומים וכעורים, ערבים זה יותר גרוע מהכל.