פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה
      אישה מודדת את המותניים (ShutterStock) צילום: ShutterStock
      אישה מודדת את המותניים (ShutterStock) צילום: ShutterStock

      אוכלת ת'ראש: הפרעת האכילה הנפוצה שרופאים מתעלמים ממנה

      בין כל הפרעות האכילה המאובחנות יש עוד אחת גדולה שמתעלמים ממנה והיא ממשיכה לחמוק אל מתחת לרדאר למרות שלרוב מי שאנחנו מכירים יש אותה - התעסקות היתר באוכל והפחד ממנו, היא הפרעת האכילה הכי נפוצה בעולם. היא לא מסוכנת לגוף, אבל עושה שמות לנפש:

      זה אף פעם לא אובחן, אבל די בטוח שיש לי הפרעת אכילה. כאילו, זה בשליטה, אבל זה שם, מלווה אותי כל יום. אני לא אנורקסית או בולמית, ואני יודעת לאכול יפה מאוד (לצערי, אומרת המחלה בתוך הראש שלי). ההפרעה שלי לא מסוכנת לגוף ולכן גם לא מאובחנת, אבל היא כאן. כל הזמן, והרבה מכן מכירות אותה טוב טוב.

      אני מתאמנת באופן סדיר, משתדלת לאכול את כל אבות המזון, אפילו הלכתי לתזונאית ועשיתי בדיקות דם, כדי שזה כן יהיה בקטע בריא ולא חולני, אבל איכשהו - זה לא מספיק. המספר על המשקל הוא כמו בחור בוגדני - רגע אחד הוא נראה לך מדהים ומושלם, ויומיים אחרי הוא מפלצת נוראית, כל זה בגלל סופשבוע אחד של אכילה לא מסודרת.

      את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

      בגדול, אני לא יכולה להפסיק להתעסק באוכל. לחשב מה אכלתי ומה אוכל בעתיד, ולקנא בבחורות עם גוף מושלם, נטול אחוזי שומן ועתיר בשרירים. אני יודעת שהכל בראש שלי, אבל זה לא עוזר לי לשחרר את זה. בחורף אני חושבת על החיטוב לקיץ, ובקיץ אני מצטערת שלא עשיתי מספיק בחורף. זה מעגל שלא נגמר, ומרגיש כאילו המדיה והסטנדרטים שהיא מכתיבה לא באמת מעודדים אותנו להפסיק את המרדף אחר הרזון.

      כדי להיראות ככה צריך לעבוד בזה - לספור קלוריות, להתאמן - כל היום. היא עושה מזה מליונים. מה יוצא לך מזה?

      מסתבר שהפרעות אכילה זה לא רק כשאתן מרזות יותר מדי או משמינות או מקיאות. הפרעות אכילה מתחילות בראש. אתן כנראה מכירות את זה גם: המחשבות הבלתי פוסקות על אוכל, תחושות האשמה אחרי כל ארוחה או ביס עתיר קלוריות, החרדה מפני פחמימות, והרגע הזה, מול המראה, בפרופיל, כשבא לך להפסיק לנסות להתלבש, ופשוט לחזור למיטה ולוותר על היום הזה. אני אקח סיכון ואומר את זה: זו בעיה שיש בעיקר לנשים - חוסר היכולת להיות מרוצה מעצמך אם עלית שני קילו, וביננו - אפילו אם לא. איכשהו, אנחנו מבלות את היומיום שלנו בשנאה עצמית ובודי שיימינג שאנחנו עושות לעצמינו, ולא מצליחות להפסיק. ברור לי שיום אחד, עוד שלושים שנה, אני אסתכל בתמונות שלי מעכשיו, ואתחרט, אבל ממש, על כך שלא יכולתי ליהנות מהגוף שלי, כשהיה על מה (בואו, אני כבר עושה את זה מעכשיו על תמונות מלפני 3 שנים). אובייקטיבית, אני יודעת שיש לי את כל הסיבות לאהוב את עצמי. אבל לא משנה. עובדה.

      ומה שהכי נורא בכל הסיפור הזה הוא שאני לא בן אדם שמן. אני אפילו לא בן אדם מלא. יש שיאמרו שאפילו רזה. ועם זאת, לא זוכרת את הפעם האחרונה שהסתכלתי במראה והייתי שלמה במאה אחוז עם איך שאני נראית. תמיד משהו מציק. אם זאת לא הבטן, אלו הירכיים, ואם אני מורידה במשקל עדיין יש צלוליטיס.

      יש ימים שאני פשוט ברוגז עם המשקל. למעשה, נכון לעכשיו, אני לא זוכרת מה היה המשקל שלי בפעם האחרונה שעליתי עליו, אבל אני לא מתכוונת לעלות עליו עד שאני לא "אתנהג יפה" כמה ימים, כדי לא להפחיד את עצמי. יש ימים שאני עולה על המשקל יותר מפעם אחת. כאילו שזה משנה משהו. כאילו שהמאה גרם האלה הם פקטור.

      אז כמה אתן חושבות שהיא מתעסקת עם האוכל שלה?

      איך גברים עושים את זה? איך הם מסתובבים בעולם כאילו הם הדבר הכי מושלם שקיים, כשהם קלירלי לא? איך הם הולכים בחזה נפוח בעוד מתחתיו מבצבצת להם כרס בירה שעירה, בעוד האישה שלצידם מקפידה שלא להתפשט באור מלא או אחרי האוכל? כמובן שזו הכללה, וגם לא כל הבנות רוצות להיות רזות, אבל מה שמפריע לי זו העובדה שאני יודעת בעל פה כמה קלוריות יש בכל מוצר בעולם הזה - זה תופס לי כל כך הרבה מקום במוח, שזה פשוט לא בריא. ואם כבר מדברים על בריאות, המחשבות האפלות שלי מלאות באופציות מנחמות למחלה ארוכת טווח שתגרום לי להשיל קילוגרמים בלי להתאמץ. הלוואי שזאת הייתה בדיחה. הלוואי.

      אני קצת מאשימה את המדיות החברתיות. לא שבעבר לא היו לנו בעיות עם הגוף, אבל האינסטגרם החמיר את המצב פי כמה. בכל פעם שאני פותחת את הסמארטפון, אני נכנסת לאינסטגרם, ובכל פעם שאני נכנסת לאינסטגרם אני רואה דוגמניות שדופות, עם גוף שאני יכולה רק להתפלל לאחד כזה, ואולי גם הן, כי יש הרבה פוטושופ שם בחוץ. מחקרים מראים שגם אם אנשים מודעים לתופעה הזאת, מודעים לכך שמה שמוצג ברשתות החברתיות זה שקרים, והן גורמות לדימוי גוף שלילי, זה לא מחסן אותם מהתופעה. וכן, אני יודעת שבטח גם הבחורות האלה שאני מקנאה בהן, מקנאות במישהי אחרת שהן רואות באינסטגרם, ואני די בטוחה שגם הן לא מפסיקות להתעסק באוכל, ולהתאמן באובססיה, בדיוק כמוני. ואתן יודעות מה האבסורד? הבחורות שאני הכי מקנאה בהן הן דווקא דוגמניות הפלוס סייז או ה"body positive". הן כאילו פיצחו את השיטה. האהבה העצמית שלהן, שאני ממש מקווה בשבילן שהיא אמיתית גורמת לי לאכול את עצמי מבפנים. אבל לא יותר מדי. כי זה משמין.

      אז איך אני חיה עם עצמי, אתן שואלות? אז מעבר לאימונים ודיאטנית, שאני מאמינה שמצליחים למתן את האובססיה, אני פשוט מנסה לשחרר. כלומר, זה אולי הדבר הכי לא פשוט בעולם, אבל למעשה זה אולי הדבר היחידי שיכול לעזור לי כרגע. לפני כמה ימים חברה טובה אמרה לי משפט שעזר לי להתמודד עם היחסים שלי עם אוכל ובכלל עם החיים. "שום דבר לא קריטי". כשחושבים על זה זה - זה די נכון, ואם זה נכון, אז אנחנו צריכות להבין שאי אפשר להתייחס למשקל כמשהו הרה גורל. לדעת לקבל את המחמאות האינסופיות מבן הזוג והסביבה, למרות שלפעמים הן פשוט שקופות לי, לנסות לשחרר את רגשות האשם גם אם אכלתי משהו שלא נמצא במומלצים של משרד הבריאות, ולנסות להבין שגם אחרי יום של אכילה לא מסודרת, יכול לבוא יום של אכילה תקינה, כפיצוי. וגם אם לא, זה לא קריטי. שחררי.