כל פעם כשאני מבאוסה, התרופה שלי היא לא לבוא בין הבריות למשך כמה ימים. אני מסתגרת, אוכלת ג'אנק ועושה בינג' סדרה. ולא כל סדרה - סדרה חדשה כשאני לא במיטבי זה כמו לצאת לדייט עם שפעת - ברגעים קשים צריך לשבת עם חברים שמרגישים איתם בנוח, ולכן זו חייבת להיות סדרה ישנה, שאני מכירה את הדמויות שמככבות בה, חברות ותיקות, שאפשר לשבת לידן בטרנינג מהוה עם כתמי אקונומיקה ולהיות לא מרשימה. וכך קרה שבדיכאון האחרון שלי ראיתי בנות גילמור, את כל העונות.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
צפיתי ברצף, מהתחלה עד הסוף, כולל הפרקים החדשים, בהם מחזירים אותנו לחייהן של לורליי ורורי כמעט עשור אחרי שאמרנו להן ביי ביי. בהתחלה היה לי התקף נוסטלגי נעים. נזכרתי בחיבה בלוק, סוקי, באבט, וכמובן באמילי גילמור האגדית, אבל ככל שהצפייה התקדמה, קלטתי את מה שהרומנטיקנית בתוכי הדחיקה עד עכשיו - שבעצם אני שונאת את לורליי. היא בלתי נסבלת. היא דמות מטופשת ומעצבנת, שמטרתה היחידה בחיים היא להצליח להתחתן כדי לרצות את אמא שלה וגורמים חיצוניים נוספים, והיא נלחמת להגיע לנקודת הסיום הזאת שמונה עונות. כאילו מדובר כאן בדבר שקשה לעשות. זה לא - רוב האנשים בעולם מתחתנים, אז כנראה זה לא כל כך מסובך, ודי לחכימא ברמיזא.
עבר עשור, וכלום לא השתנה
בעונה האחרונה אנחנו נחשפים לדמות ילדותית ומרוכזת בעצמה (מה שבגיל 26 היה חינני, בגיל 48, כבר פחות), שמנסה בכל מחיר להישאר צעירה ובעלת יכולת התמודדות עם מצבים ששואפת לאפס. היא שתלטנית, חסרת מודעות, צדקנית ונודניקית, וחוץ מחמישה קילו שנוספו לה, היא לא התפתחה בכלל. שוב היא מנסה בכל כוחה להתחתן, למרות שהיא חיה עם אהובה כבר שנים, והם מאושרים. כאילו זה לא משנה שהיא עשתה ילדה לבד, קריירה לבד, ושיש לה אהבה - עדיין ליום החתונה יש משקל כה כבד בעיניה ובעיני החברה שסובבת אותה, שכל מה שמעסיק אותה במשך שמונה עונות זה אם היא נשואה, למה היא לא נשואה, מה חושבים על זה שהיא לא נשואה, ולצערי גם בפרקים החדשים זה לא משתנה. היא עדיין נאבקת להצליח להתחתן, כאילו המאבק הפמיניסטי מעולם לא התרחש.
הדמות הזאת, וכל הרעיון שהיא בנויה עליו, נטולי זכות קיום כיום - היא עושה נזק לנשים, שלא לדבר על ילדות ונערות מתבגרות, אשר נוחות יותר להתרשם. הורג אותי שהיה אפשר לעשות כל כך הרבה עם הפרקים החדשים האלה, שנכתבו והופקו בתקופה שונה לגמרי, וכלום לא קרה. לא ציפיתי שישנו את הדיאלוגים המעצבנים והלא אמינים, שאותם עוד הייתי מוכנה לסבול בכיף. אבל יכלו לתת לה להתבגר קצת, לעזאזל, להפוך אותה לאדם מפותח יותר, במקום להשאיר אותה במקום הפתאטי הזה בכל מה שקשור לערך העצמי שלה כאישה. אם לא בשביל התסריט, לפחות בשביל הילדות שיצפו בסדרה, ולו רק כדי שלא יגדל עוד דור שחושב ש"יום החתונה זה היום הכי חשוב בחיים שלי".
כי לגבר, כמובן, יש ימים חשובים נוספים, אבל אצל נשים, יום החתונה הוא היום הכי חשוב בחיים. זה הרעיון הנוראי ששזור בתרבות שלנו כבר עשורים, ומתלווה אליו אפילו משפט מפורש שנאמר בטקסטים שונים של סרטים וסדרות. זה משפט שאימהות אומרות לבנותיהן, שכלות אומרות לחברותיהן, ועד היום לא שמעתי אף אחד מתרעם עליו. כולל אותי. כנראה שבגלל שנוצרה מעין מוסכמה חברתית שתומכת באמירה הזאת, ובגלל שמאז שאני זוכרת את עצמי זה חלק בלתי נפרד מהשיח סביבי, לא שמתי לב שזה שם. כמו שאני לא שמה לב לריסים שלי. או לביבי.
רק עכשיו זה היכה בי. זה משפט נוראי ורעיון חולני, והגיע הזמן שכולם יפסיקו להגיד את זה, לבסס על זה עלילות ולהאמין בזה מבלי משים, בתור התחלה, כי זה פאקינג לא נכון. יש כל כך הרבה ימים יותר חשובים מיום החתונה שלך. הנה הנה כמה, סתם לדוגמה: לידת הילד הראשון, הילד השני, השלישי והשמיני שלך, כולם בטוח יותר חשובים מיום החתונה. אבל זה אירוע גדול. בואו נלך על דברים יותר קטנים - סיום לימודים. יותר חשוב. שחרור מהצבא. יותר חשוב. טיסה לטיול של אחרי הצבא, נשיקה ראשונה, שברון לב ראשון, עבודה ראשונה, סוטול ראשון, סקס ראשון - הכל יותר חשוב, ואם תתנו לי עוד עשר דקות אני בטוחה שאמצא עוד רגעים בחיים שכולם יותר חשובים מיום החתונה. במיוחד כשיש 50% סיכוי לגירושים, וגם אם לא, זה בטח לא משהו שצריך לנהל את החיים של אף אחת או לנווט את הבחירות שלה.
לא רוצה שהבת שלי תגדל ותחשוב שזה מה שהיא צריכה לעשות עם החיים שלה, לא בא לי שבת של אף אחד תחיה בעולם שבו המסר שהיא סופגת מגיל צעיר הוא שלא משנה מה היא משיגה בחייה, זה טוב רק לבנתיים, כי הייעוד האמיתי שלה הוא לצעוד בהינומה מול חבריה ומשפחתה. נכון, כולם כביכול מאד תומכים בקריירה ובבחירות שאת עושה לגבי הרחם שלך. אבל המסר התת מודע הוא עדיין "לא משנה מה תעשי - תשחקי בקריירה, תהיי שרמוטה, תסעי להודו - בגיל 32, 35 גג - את צריכה להתאפס על עצמך ולהתחתן, אחרת תצטערי על זה". למה? כי כמו שמוכיחה לנו דמותה של לורליי גילמור 2.0, מבחינת החברה אין לנשים זכות קיום בעולם הזה אם לא התחתנו והביאו ילדים, ולא בהכרח בסדר הזה, וכל אופציה אחרת היא בחירה גרועה, כישלון מביש שגורר אחריו נסיונות שכנוע, שאלות תוהות ומבטים מרחמים. ואנחנו, במקום לרתוח בכל פעם כשמישהו רומז, אומר, או מראה לנו את זה - תולות במסך עיני עגל ומסכימות לקבל את זה.
חייבים להתחיל לדרוס את הרעיון הזה מתוך השיח התרבותי שלנו, כי הגיע הזמן שנשים באמת יוכלו לבחור איך הן רוצות לחיות את חייהן, ויפסיקו להתייחס לכל מה שהן עושות עד ש"הוא" מגיע וגואל אותן מקיומן חסר המשמעות כאל עיסוקים שתפקידם למלא את הזמן ולהפוך אותן ל"מציאה" איכותית יותר בעיניו.
אולי אתם אומרים לעצמכם שלהתעסק בסדרה זה לא מספיק משמעותי כי אף אחד לא מתייחס לזה ברצינות, אבל זו טעות - הרי משם אנחנו סופגים הרבה מהרעיונות שלנו, היישר לתוך התת מודע, והעובדה שאף אחד לא טרח לעשות עם זה משהו עד עכשיו, רק מעידה עד כמה הרעיון הזה נטוע עמוק. אני רוצה להאמין שהתקדמנו, ושכבר אין מקום בעולם לדמות כמו לורליי גילמור, שכל חייה סובבים סביב הגבר שיש לה או אין לה, במסווה של אם חד הורית ואישה עצמאית. אז לשנוא את לורליי גילמור לא בדיוק הופך אף אחת לפעילה חברתית, אבל אם זה עוזר להגדיר את הבעיה ולהתחיל את השינוי היום, זה כבר צעד בכיוון הנכון. וכן, גם זה יום יותר חשוב מיום החתונה שלך. במלא.