יוני 2007. נסיעה למרכז אמריקה אחרי תואר, אחרי התמחות, אחרי פרידה מבן זוג.
נחיתה לבד בגווטמאלה סיטי, ומשם, עם תיק כבד ולב פצוע, מנסה למצוא את מקומי בין מטיילי ומטיילות העולם, רובם צעירים ממני.
בפינקה איז'בל, חווה המוכרת לישראלים הסמוכה לגבול עם בליז והונדורס, פגשתי בצעירה גרמנייה בשם ג'וליה. גם היא טיילה לבד.
את האינסטגרם ואת הפייסבוק שלנו כבר ראית?
ה"קליק" היה מידי. זה התחיל בטיפוס משותף על הר קרוב ובמשך כמה שבועות, כדרכן של חברויות מסעות ובמרחק העצום מהמשפחה והחברות בבית, ג'וליה הפכה לאדם הכי קרוב אליי.
סיפרנו על חיינו, חלקנו יחד חוויות משוגעות וצחקנו המון. לאט-לאט, בין הצחוק, הדמע, הנופים, והמדיטציות שהיא לימדה אותי - גם הלב נרפא מעט.
כחצי שנה אחרי הטיול, ג'וליה התארחה בביתי בתל אביב והמסע, על הצחוק והדמע שבו, נמשך גם בגליל, באילת ובפטרה.
לאחר מכן חיינו תפסו כיוונים שונים, אבל אחת לכמה זמן שמרנו על קשר בטכנולוגיות החדשות.
ספטמבר 2016. עם גמר המשדר על מותו של שמעון פרס ז"ל התיישבתי מול המחשב והצצתי בפייסבוק.
הודעה בגרמנית בחשבון הלא-מאוד-מתופעל של ג'וליה משכה את תשומת לבי.
הקלקה נוספת הציגה תרגום לאנגלית: ג'וליה נהרגה בתאונה טראגית.
הסרט האישי-נשי שלפניכם מביא את הסיפור הזה, ההחלטות הדרמטיות שהתקבלו על בסיסו והגילויים שיבואו לאחר מכן. סרט על חברות, על אישה אמיצה שהעולם איבד, על הלוויה יוצאת דופן ועל מסע החיים.
