"פעם אחת הוא ראה אותי יושבת על הרצפה בוכה. הוא אמר לי, 'את עושה צחוק מעצמך'", מספרת ענבר דדון (44), יועצת זוגית שמעבירה גם סדנאות בנושא. הסיטואציה המצמררת היוותה עניין שבשגרה בתוך מערכת היחסים שאליה נקלעה בגיל 22. היום, האיש שהיא מתארת הוא בעלה האהוב, עופר דדון (49). על הקשר שלהם והתהליך שלדבריה עברו יחד היא מדברת בסדנאות שלה בפני זוגות אחרים. כמוני, רבים מהם שואלים איך ולמה האישה הזו, שמייעצת להם בנושאי זוגיות, נשארה עד היום בזוגיות מתעללת.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
עוד משהו לא מסתדר, והוא - סליחה על הקלישאה - שדדון פשוט לא נראית "כזאת". מוזר לדמיין אותה כאישה קטנה וכנועה כשהיא מופיעה לפניי בשמלת וינטג' צהובה, אודם בוהק ומשקפי שמש לבנות, צוחקת מכל הלב, מפטפטת בשטף או נלחמת באסרטיביות למצוא לנו חניה. ברגע הראשון שאני פוגשת אותה, אני חושבת: "שחקנית". מאוחר יותר, היא מתוודה על אהבת הבמה והניסיון בצוות בידור באילת. "אין לי בעיה לעמוד עכשיו בקיסריה", היא מחייכת בעיניים בורקות. "להגיד, שלום, תודה רבה שבאתם".
גם בעלה לא נשמע "כזה", אם להסתמך על קולו כשהוא מכווין אותנו בדרכים מתוך ה"ווייז". כשאנחנו מגיעות לחניה, הוא מבשר "הללויה!", ושתינו צוחקות. כמה מוזר שאנחנו הולכות לדבר על זוגיות מתעללת. אבל היה לה הרבה זמן להשתקם מאז שחיה הידרדרו בתפנית חדה. ליתר דיוק 22 שנה - מחצית מחייה עד כה.
"בעלי הכיר אותי מאוד רזה, יפה, מצליחה, עובדת, מרוויחה הרבה כסף", חוזרת דדון לנקודת ההתחלה. היא בת 22 אז, בתחילת חייה, ונהנית מהצלחה כלכלית מרשימה - בטח ביחס לגילה - כשהיא עובדת בסוכנות הדוגמנות של אביה. באותם הימים התמודדה דדון עם פרידה קשה. כשאחד מחבריה ביקש להכיר לה מישהו חדש, היא דחתה אותו. לאחר שהתעקש, הסכימה: "תגיד לו שהיא בלחץ חתונה". לי היא מספרת, "חשבתי שאם ישמע 'לחץ חתונה ויתקשר', זה אומר שהוא בן אדם רציני".
דדון לא חשבה אז בכלל על חתונה ולא רצתה להכיר אף אחד, אבל הטלפון שקיבלה מעופר כבש אותה. "דיברנו שעה וחצי", היא נזכרת. "זה היה כאילו אני מדברת בטלפון עם חבר שלי ואנחנו כבר שנים ביחד. התאהבתי בו מהטלפון. למחרת נפגשנו לדייט, ישבנו בבית קפה ביהודה מכבי, אכלנו עוגת גבינה והיה ברור לנו שזה זה. שישי שבת היינו ביחד, יום ראשון הלכנו לחפש אולם לחתונה. אחרי שלושה חודשים כבר היינו נשואים".
בשלב הזה, במקום לנוח, השניים רק הגבירו מהירות. בדיעבד, המכונית הזו האיצה הישר לתוך קיר בטון. "נסענו לירח דבש, ומיד רציתי להיכנס להריון", היא מספרת. "ניסינו, ולא הצלחנו, חודש אחרי חודש ציפייה ואכזבה". לאחר שנואשו מניסיונות, פנתה ענבר לתהליך טיפולי פוריות שנמשך חמש שנים. אותן חמש שנים, להזכירכן, הן גם השנים הראשונות להיכרות ולקשר. זה אומר שכל הקשיים, החריקות והמשברים של זוג בתחילת דרכו מתודלקים בתסכול, בטלטלות הרגשיות ובשחיקה הפיזית שמביאים עמם טיפולים הורמונליים. לזה תוסיפו את גילם הצעיר של השניים - והרי לכם קוקטייל נסיבות קטלני.
"הפכתי לגוש של מרמור ושומן", מתמצתת דדון. "מלאה בהתקפי חרדה, בעיות שינה". בינתיים, נראה שעופר נשאר בסטייט אוף מיינד ה"רווקי". "הלך לעבודה, הלך לטייל עם חברים, יצא לבלות - ולא הבין מה אני צריכה. זה הכניס להמון מתח ותסכול בינינו", היא נזכרת.
ענבר, על אף שנפגעה מעופר, מעולם לא דרשה ממנו יחס אחר. גם כי לא ידעה איך, וגם כי לא האמינה שמגיע לה טוב יותר. בעקבות המאמצים והכישלונות להיכנס להריון, תחושת הערך העצמי שלה נפגעה אנושות. "הרגשתי מקולקלת", היא אומרת. "גם לא הצלחתי להתמיד בשום מקום עבודה, כי הייתי מוסחת. הראש שלי היה רק בהפריות. מהבוקר עד הערב רק הייתי מכתתת רגליים בין רופאים וחיפשתי מידע. בין לבין עבדתי במשרה מלאה, 08:00 עד 17:00, ולא נהניתי מזה. הלכתי כדי לעשות כסף ולחזור. הייתי בדיכאון, ורק עכשיו כאשת מקצוע אני יכולה להגיד את זה. ובעיקר הייתי מאוד מאוד בודדה".
לתוך המתח והתסכול הזה נולדים להם שני ילדים בהפרש של שנתיים בלבד. דדון מתמודדת עם ההריונות הסמוכים, הטיפולים, הלידות וגידול התינוקות כשברקע אלימות מילולית והתעללות רגשית לאורך כל הדרך. תוך כדי שהיא מתבוססת בדיכאון, ענבר מקפידה להציג לילדים חזות עליזה ומתפקדת. "עבודות יצירה, ג'ימבורי, הצגות ילדים. נתתי להם חוויות ילדות חיוביות כשמבפנים אני מתפוררת. הייתי עם מסיכה".
בהיעדרו של האב, דדון נאלצה לעטות את המסיכה לאורך כל שעות היממה. לדבריה, היא גידלה את הילדים לבד, והוא - פשוט לא היה בבית. "הייתי כמו חד הורית", היא מגלה. "הבן אדם לא קיים. לאורך השבוע הוא לא היה, ובשבתות נסע עם החברים שלו לטבריה. כשהייתי מתקשרת אליו, הוא היה מתנער ממני, אומר לי 'לא יודע מתי אני בא, עזבי אותי כבר'. לא שותף לגידול הילדים, לא בא למסיבות בגן, לא לוקח אותם לגן שעשועים. חשיבה מאוד סוליסטית, מאוד אגואיסטית".
בנקודה הזו, דדון מרגישה שבעלה, במילים פשוטות, לא סופר אותה. הוא מגדיל לומר לה במפורשות שאיננו אוהב אותה, ומהר מאוד המילים מיתרגמות למעשה. "יום אחד הוא הגיע הביתה", היא נזכרת. "הכנתי לו ארוחת ערב, והוא אומר לי 'שמעי, פתחתי תיק ברבנות, כנראה תקבלי מסמכים בקרוב'. זה אחרי שהלכנו להמון יועצים זוגיים, המון. הכי יקרים והכי מפורסמים. אמרתי לעצמי, 'טוב, ענבר, נמוך מזה אי אפשר לרדת. תתגרשי כמו שמתגרשים הרבה אנשים, קחי את הילדים, תעבדי בניקיון, סיימי עם זה".
יומיים לפני המועד שנקבע לגירושין הם משוחחים בחדר השינה. היא שוחחה, בכל אופן. "ישבתי על הקצה של המיטה ודיברתי ודיברתי", מתארת דדון. "הוא לא הגיב, לא היה תקשורתי בכלל. באיזשהו שלב אמרתי לו 'תקשיב, אני, גרושה שקופצת ממיטה למיטה ומפאב לפאב - לא אהיה, אני טיפוס משפחתי. אני אקים משפחה איתך או בלעדיך'". ענבר פונה לקום מהמיטה, ובאותו רגע, כמו מתוך אינסטינקט, מבצע עופר מחווה זעירה אך בעלת משמעות עצומה: הוא תופס לאשתו בקרסול, ומושך אותה חזרה אליה. "זה הספיק לי, קיבלתי את התשובה שלי", מספרת דדון. "מזה כבר עשיתי מגדלים".
בשיחת טלפון שאני מנהלת עם עופר בנפרד, מתבהר עד כמה הרגע הזה היה מכונן, גם עבורו. "עניתי תשובות לקוניות", הוא נזכר. "כשהיא קמה ואמרה שהיא מרימה ידיים, זה זעזע אותי. אמרתי לעצמי, 'רגע, היא כל כך רוצה אותך ואתה לא רוצה אותה, אז למה אתה נשאר? והאם עשית הכל כדי שהזוגיות הזו תצליח?'. התשובה לזה הייתה 'לא'. עשיתי 70-80%. עצרתי הכל ואמרתי לעצמי שעכשיו אני משקיע 100% כדי שזה יצליח, ואם אני אגיע אחרי זה למצב שאני לא רוצה, אהיה שלם עם עצמי בהחלטה לא להמשיך. זה לא היה מובן לי. עשיתי הכל כדי שהיא תגיד לי 'ביי'".
ולמה לא אמרת "ביי" בעצמך?
"יכול להיות שבתוך תוכי, בתת מודע שלי, ידעתי שאני עושה טעות. אהבתי אותה, אבל לא הסתדרתי איתה ולא הצלחתי לראות את הטוב. פגשתי אותה אישה קרייריסטית, מנהלת משרד, מצליחה. כשהיא התחילה לקבל הורמונים היינו ילדים, אף אחד לא הכין אותנו לזה. ראיתי אותה הופכת מאישה מס' 1 לאישה מס' 2, והאישה השנייה הזו היא לא מי שאני ראיתי את עצמי חי איתה לכל החיים. זה היה מאוד מתסכל. היא לא השתנתה רק באישיות, היא השתנתה גם בגוף. פתאום מאישה עם גוף מדהים היא הופכת להיות עגלגלה, ומשם שמנה, ופתאום היא לא רוצה לעבוד ויושבת בבית כל הזמן. הבית היה לא מסודר, לא נקי. תקופה ארוכה היא הייתה אפאטית לחלוטין. התחתנתי עם מישהי חזקה, 'בעל הבית', לא 'יסמנית'. ולמרות כל זה, לא הלכתי. הבנתי שאולי יש סיכוי קטן שאני כן רוצה להישאר".
השניים הולכים לרבנות. הם לא מדברים, אך מתחת לפני השטח, רוחשת בכל אחד מהם תנודה פנימית, חרישית, שהחלה יומיים קודם לכן. אצל ענבר היא כבר מגששת את דרכה החוצה. "התלבשתי כאילו שאני יוצאת לאירוע", להגדרתה, "יום חג. אמרתי לעצמי שאני יוצאת לחופש. החלטתי שאני מקבלת, אני משלימה ועכשיו זה בשליטה שלי. אני לא אהיה מושפלת שם". הם מגיעים לרבנות, שם ניגש עופר לאחד הדיינים. "חשבתי שהוא מתכוון לשאול אותו באיזה חדר אנחנו, ופתאום הוא שואל אותו, 'תגיד, איפה חותמים פה על שלום בית?'. ואני… מה?! הדיין אומר לו 'אולי תשאל את הגברת?'".
היום, היא מבינה בדיוק מה קרה: "ברגע שהוא הבין שהוא מאבד אותי, שאני מרימה ידיים, שם הוא אמר, 'וואו, אולי אני באמת עושה טעות'". אבל אז, השאלה תופסת אותה לגמרי לא מוכנה. בבת אחת מתחוור לה שעכשיו, לראשונה מזה שנים, הבחירה בידיים שלה. "אמרתי לעצמי שיש לי שתי אופציות: או שאני עושה לו 'מה שביקשת קיבלת, אני אראה לך מה זה להתגרש, תשלם מזונות של החיים', או שאני לוקחת את ההזדמנות הזו. אני לוקחת את השלהבת הזו שעוד יש פה ואייצר משפחה בריאה".
היא בוחרת באופציה השנייה, אך מבטיחה לעצמה לשוב אל הקשר אחרת. כדי לצאת מהמערבולת שנקלעו אליה, היא לוקחת החלטה אמיצה ופונה ללמוד ייעוץ זוגי וגישור. שם היא עתידה לפגוש את עצמה מחדש במלוא העוצמה, להתעמת מחדש עם הבעיות בזוגיות שלה עצמה ולהסתכל להן הישר בלבן של העיניים.
"אני זוכרת שהמרצה כתב על הלוח כל מיני סיטואציות שיכולות לקרות אולי במערכת יחסים זוגית, וכל אחד היה צריך לבחור אחת לסימולציה. המרצה חיכה שאני אבחר, אבל לא יכולתי, אמרתי לו, 'דוקטור, כל זה אצלי בבית'". להפתעתה, בעקבות הווידוי - הכיתה משתתקת. בבת אחת, כל המבטים מופנים אליה, משקפים לה את חומרת המצב שבו התרגלה לחיות. "הבנתי שיש כאן משהו הרבה יותר גדול ממה שאני חושבת. ובעצם זה שהלכתי ללמוד, כבר הרגשתי שאני עושה שינוי בעצמי, בתודעה שלי, במחשבה שלי. להבין איך לא העברתי מסרים נכון".
היום, דדון לא חוסכת ביקורת מבעלה, אך גם לוקחת אחריות רבה על עצמה. לטענתה, היה לה חלק שווה במצב שאליו הגיעו. "הוא מידר אותי וגם אני מידרתי את עצמי", היא מודה. "הפכתי לנורא תלותית בו. לא היה לי סיי. הייתי קטנה, חלשה, תמיד שאלתי אותו, תמיד נשענתי עליו - לא היה לי את האינדיבידואל שלי. צריך שניים בשביל הסיפור הזה של מערכת יחסים מקולקלת", היא אומרת.
התובנה הזו צורמת לאוזן ב-2020, ימים בהם גואה האלימות במשפחה ואיתה המודעות למנגנונים המשמרים אותה. שוב ושוב נשמע התקליט המצמרר של אישה כבויה, קטנה, שלוקחת על עצמה את האשמה למצב. היא מלקה את עצמה, מבטיחה להשתפר או מצפה ממנה לשפר אותו, ולכן נשארת באותו מעגל אלים ודכאני. המחשבות שמחזיקות אותה שם, הן בדרך כלל בגדר אשליה. סביר להניח שלא עשית משהו שמצדיק את התנהגותו, וסביר להניח שהוא לא ישתנה. כחברה, אנחנו עובדות כל כך קשה לשנות את הנרטיב הזה, לקעקע אותו מן היסוד - והנה באה היועצת הזוגית ענבר דדון, ומחזירה את האחריות לידיים שלה.
הסיפור שענבר מציגה כולל, פחות או יותר, כל ביטוי לאלימות מלבד זה הפיזי, והיום כבר ברור שלא צריך לחכות לסטירה כדי לקום וללכת. ככל שיורדים לעומקה של האישיות האלימה, הנרקיסיסטית או הפסיכופתית, כמו בכתבה שפורסמה ב"הארץ" על יהודה נוריאל, הולך ומתחוור לנו שאלימות פנים רבות לה. כתבות כאלה חשובות לנו, מפני שהן נותנות בטיפוסים מסוגו שמות וסימנים. בזכות הנשים המדברות בכתבה, הבאות שיתקלו באחד כזה יהיו בשלות, חכמות ומודעות יותר. הן ידעו לזהות מושגים שהקודמות להן כלל לא הכירו, כמו "גזלייטינג" ו"התעללות רגשית", וזיהוי סימני האזהרה יעזור להן להתרחק ממקור הסכנה. כאן, מציגה דדון פיתרון אחר, מבלבל, שנשמע כמו הישארות במקום שבו יש לקום וללכת.
את לא חוששת לנטוע בנשים תקוות שווא מסוכנת, שתשאיר אותן בקשר הרסני?
"אני מאוד מאמינה בחיבור פנימי, באמונה פנימית. ברגע שאת ישנה עם גז מדמיע מתחת לכרית, את מבינה שיש כאן חציית קו אדום משמעותית. אם את מרגישה שבכל רגע הוא עלול לעשות לך משהו, זה מקום אלים. אם את מפחדת ממנו - את אישה מוכה. אצלי זה לא קרה, אף פעם לא פחדתי ממנו. הייתי עונה, לא הייתי מפחדת".
במובן מסוים, דדון אפילו מודה ומברכת על הקשיים שעברה. "בזכות זה בנינו את עצמנו", לדבריה. "לפעמים צריך לעבור את המקומות הקשים האלה כדי להבין איפה לא רוצים להיות. לא בכל מחיר, לא כשאת בסכנת חיים", היא מדגישה, "אבל אם יש שם עוד אהבה ואמונה, ואתם מרגישים שפשוט לא קיבלתם מספיק כלים להתמודד עם התסכול שלכם…"
היועצת הזוגית משווה את ההתנהגות של בעלה לזו של ילד צורח: "הוא פשוט רוצה שיקשיבו לו ולא יודע איך להגיד את זה". במקרה שלהם, שניהם מסכימים שהילד הצורח בגר. אולי כי למד לדבר, ואולי כי אמא שלו - סליחה, אשתו - למדה לקרוא בין השורות. "כשאני רואה בן אדם אני רואה אותו עם תרגום. וכשמישהו אומר 'אני לא אוהב אותך', הוא לפעמים מתכוון, 'אני כועס', 'אני פגוע'", היא מסבירה. "אחד הדברים החשובים בזוגיות זה העניין של הצרכים, אנשים לא יודעים מה הם צריכים. מטופלים עונים לי 'חום', 'אהבה'. אבל איך את צריכה את זה? מה את צריכה שהוא יעשה כשאת עצובה? 'אהה, אני לא יודעת'. אז איך הוא ידע?".
לעומתה, עופר לא עושה לעצמו הנחות, וסוחב עד היום תחושת אשם כבדה. "היום כשאני שומע את הסיפורים האלה בהרצאות שלה, אני אומר לעצמי 'איכס, איזה מגעיל, מי זה הבן אדם הזה?'. אני תמיד שם את עצמי בפוקוס לא לחזור למצבים שהייתי בהם פעם. זה שם אותי בבאלאנס. כל פעם מחדש אני אומר לעצמי, 'וואו, מה היא עברה'. לא הייתי רוצה להביא אותה שוב למצב הזה".
גם לאישה חזקה ומרשימה כפי שהיא היום יש קשיים ומשברים. אתה יכול להתמודד היום עם רגעי חולשה שלה, כשהיא לא סופרוומן?
"כן, בהחלט. כי היא עברה תהליך בעצמה והעבירה אותי תהליך. הייתי אגרסיבי מאוד, חותך מהר מאוד, בלי לחשוב הרבה. אני מדבר הרבה יותר על מה שאני מרגיש, פעם הייתי שומר הכל ולא מספר לה אפילו שאני כועס עליה. היום אני לא יודע לנתח למה הייתי ככה. אני זוכר רגעים שאני רותח מעצבים אבל לא מסוגל להוציא מילה מהפה. אני מרגיש המון אשמה כלפיה. כלפיה, כלפי הילדים. וזה שאנחנו ביחד עכשיו, זה הכל בזכותה. היא זו שהחזירה בינינו. אף יועץ זוגי אחר לא הצליח לעשות את זה, והיינו אצל הרבה".
ענבר, איך עשית את זה?
"אין לי יכולות על, פשוט עשיתי תהליך עם עצמי של הבנה עמוקה - איפה אני נמצאת, לאן אני רוצה להגיע ולאן אני לא רוצה לחזור. וזה נר לרגליי, עד היום. כשיש רגרסיה, אני רגע נושמת ובודקת מה הדבר הנכון בשבילי. אני מקפידה במודע להקיף את עצמי באנשים עם אנרגיה חיובית סביבי. מי שלא באנרגיה חיובית, גם מטופלים, אני משחררת. יש לי היום אומץ לשחרר גם מטופלים שהם לא באנרגיה חיובית איתי".
אם הייתם מספרים לה בשנות העשרים שלה מה תעשה "כשתהיה גדולה", דדון לא הייתה מאמינה. היא לא חלמה בשנים ההן לטפל באנשים, ודאי לא להרצות בפניהם. "לפני 6-7 שנים היה יועץ עסקי שהסתכל עליי ואמר, 'את צריכה לעשות הרצאות'", היא נזכרת בהתרפקות. "אמרתי לו, 'אני? מה פתאום'. לקחו לי שנה שנתיים לשנות את כל החשיבה שלי וללכת על זה". היום היא מעבירה הרצאות -סדנאות בפני קהלים של 20-30 אנשים, ביניהם זוגות אך לא רק. "זה מיועד לאנשים שהם בתקשורת", היא מספרת, ומעידה שהיא נהנית מכל רגע. "היום, כשאני יוצאת מסדנה אני מרגישה שהצלחתי לגעת בעוד כמה אנשים ולמלא את התרמיל שהם מסתובבים איתו בעוד כמה כלים לדרך".
לא נמאס לך ללעוס את אותו סיפור כואב שוב ושוב?
"לא. כל פעם שאני מספרת אותו אני חיה אותו מחדש, וזה מרפא אותי. כשאני מספרת אותו לזוגות הם מקבלים מזה השראה, כי הם מבינים שאני לא סתם מדברת, הם מבינים שיש פה מישהי שעברה משהו. חשוב לי להמשיך ולהעביר את המסר: אם אתם מאמינים שאפשר לשנות משהו - אל תתייאשו. אל תפרקו את המשפחה שלכם. כל עוד יש רצון ומוטיבציה, אפשר גם ליישר עץ עקום. תמיד יש אפשרות לשינוי".
היום, טוב לכם?
"מאוד" עונה עופר "היום אני לא אוותר עליה".