האם אתן יודעות או מכירות, כיצד מרגיש הצד השני בגירושין? אני מזמין אתכן למסע קצר אל תוך ליבו של גבר, של אבא, של אדם שעולמו התרסק ומהשברים קם אחר.
אני מניח שכמוני, יש רבות מכן שחוו בעבר או חוות כיום גירושין. האם אתן יודעות או מכירות, כיצד זה מרגיש בצד השני? היה לי קשה לכתוב. מה תאמרנה הבנות, האישה לשעבר, היקרים לי, או כאלו שמכירים אותי. זהו סוג של סיכום של תקופה שהייתה והיום היא מאוד אחרת. אני אחר.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
לאחר מות שני הורי בשנות העשרים שלי, ולאחר שסיימתי את התואר בבצלאל ואת לימודי ההמשך באנגליה, חזרתי לארץ לבית ריק. היה לי קשוח לבד בין ארבע קירות בית ילדותי. לא שקט פנימי ולא נחמה בין כתליו. בעודי בין שינה לערות, שמעתי בת קול לוחשת לי: "לֶךְ לְךָ משה, ובנה לְךָ משפחה ובית...". קמתי מהאבל ונפרדתי מתחושת אובדן המשפחה הגרעינית. לקח לי שנתיים למצוא את זו שאהבה נפשי. יחד היא ואני, בתקופות של אור גדול כמו גם בימים סגריריים, הקמנו בית לתפארת עם שלוש בנות מקסימות, נודדים בין ישראל ואירופה בשל הרצון של שנינו בהתפתחות מקצועית בינלאומית שאכן התממשה. לאחר למעלה מעשור חזרנו לישראל כבר בנפרד.
מי זוכרת או מכירה את משחק הסנייק (הנחש), בניידים הישנים? בדומה לו, ועם הזמן, התארך לו לאט הריחוק ביני לבין זוגתי, שם בניכר. הייתי אז אדם, גבר, שונה מאוד מהיום. גבר מופנם שחושש להביע רגשות, גבר שחושש להודות בטעות, גבר מגויס לתדמית, אטום לעצמי והרבה פעמים אטום אליה ולסביבתי. מגורים בארצות ובערים שונות בשל עבודה ולימודים, האיצו ריחוק רגשי בינה לביני. דם רע החל לזרום בעורקים. היה לנו ברור שמסלול חיינו עומד להתפצל ובתווך נמצאות שלוש יקרות. בדרכים שונות ניסינו להציל את הביחד שלנו, אך למרבה הצער אלו לא צלחו. הסכמנו שנעשה הכל כדי לעטוף אותן בחום, אהבה ומסירות ללא קץ, אז, היום, ועד בכלל.
ואז הרגשתי שסכין מפלחת את ליבי, עולמי חורב עלי. איבדתי אוריינטציה, הפכתי לצל. אני יודע שאינני אדם רע. היה לי אז רע, מאוד. התרסקתי, חשבתי, אמרתי, פעלתי בעודי מדמם. זועם, מפוחד, מתגונן, מתקומם. טורנדו של רגשות שבולע אותי בתוכו. "הלך לי הבית", "הלכה המשפחה", "התרסק החלום", "לוקחת לי את הילדים", "לא אמיתי!, זה סרט", "אני מת!" - היו הקולות רועמים בתוכי. "ומה עכשיו, מה יהיה?", "מי אני ככה?".
נולדתי זכר, צמחתי להיות גבר, הפכתי לאבא, הייתי בן זוג, ומזה כמה שנים הוחתמתי רשמית כגרוש. הלכה למעשה, אני "אבא גרוש". אולי יצא לכן לחשוב על כך, על מישהו שאתן מכירות. אולם באמת לחוות מה זה להיות אבא גרוש אינכן יכולות. בתוכי חיים כתאומים סיאמיים, גבר גרוש ואבא גרוש. שניים החולקים לב אחד. גבר גרוש מרגיש פעמים רבות בושה, כשלון, מתח בלתי נסבל, זעם, תסכול. תקופת "החסד" החברתית למצבו החדש אוזלת מהר, מדי. "תתקדם, גבר מתגבר!" שמעתי לא מעט. האם לא כך שטפו את מוחנו במשך דורות? מחקרים מראים שההתייחסות המגדרית אלינו, הבנים, מתחילה כבר בגיל 10 חודשים. "מה אתה בוכה, אתה ילדה?" אמרו לי המון פעמים. לי ולאחי הגברים. מה, אסור לי?! ועוד איך בכיתי על חורבן הזוגיות והבית, מדם ליבי.
הטלטלה העצומה והריק הגדול בתוכי הניעו בי את הצורך להכיר את "משה החדש". יצאתי למסע ארוך ומאתגר ובזכותו בגרתי מאוד. נפרדתי מתחושת הקורבנות, למדתי להוקיר את מה שיש לי, וצמחתי כאדם, כגבר, כאבא וגם כמטפל. הבנתי שמכלול מעברי החיים שעברתי מגדירים את זהותי. במסגרות מקצועיות בינלאומיות למדתי כיצד לתמוך באחרים ומתוך העצב להעלות על פניהם חיוך. זכיתי פעמיים.
"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" אמר הרב קרליבך. לי ברור שגם כל מבוגר צריך מישהו שיאמין בו. אגב, זה אחד הבסיסים החיוניים לזוגיות בריאה. אך מה קורה שהזוגיות מתערערת או מתפרקת, מי מאמין בי? כשאצלי הזוגיות התפרקה באופן סופי, שיוועתי לאוזן קשבת ומנחמת. נמצאתי בסערת רגשות מטורפת. חוויתי מעין מערבולת וערפל חושים גם יחד, סוג של איזור דמדומים, בין פקחון ל"הזיה". הרגליים לא היו מחוברות לקרקע, הלב הטיח בגופי קצב פעימות שובר שיאים, הבטן התנהגה כבלנדר טורבו, והראש דפק בי פטיש חמישה טון ללא הפסקה, ביום ובלילה. גבר מתקשה להודות בחולשה, גבר יעשה "הכל" לפני שיבקש עזרה, המון גברים חוששים בכלל לדבר על רגשות. אז להתחבר לרגשות, ועוד בפני אישה? הצחקתן. התפרסמו מספיק כתבות ומחקרים שהדגימו שלמרות שנשים מייחלות לגבר מכיל ומתחשב, הן נמשכות הרבה יותר לטיפוס ה"קשוח". סליחה על ההכללות, אבל גבר "חלש" לא נתפס בחברה כסקסי, כמפרנס מבטיח, כ"זכר" ראוי לרבייה.
במעגל גברים, רק בין גברים, האנרגיה אחרת. אני לא צריך להוכיח את "גבריותי" ובעצם לא צריך להוכיח כלום. אני גבר וזה מספיק בהחלט. מותר לי ולחברים שלידי לספר על הכישלונות שלנו, על זה שהאישה לוחצת עליו כל הזמן ונמאס לו כי זה "מביא לו את הסעיף". יש גברים שמדברים על האבהות שלהם ועל האכזבה הגדולה מהילדים שלהם, ואין להם אומץ לפתוח את זה בפני האישה. או שבכלל אין אישה בחייו והוא מדבר על הבדידות שקורעת אותו מבפנים ועל כך שאיבד את הטעם לחיים. תחושת קדרות משתררת במעגל. חשוב שתדעו, אנחנו לא מייעצים אחד לשני, זה לא המקום. אנחנו מקשיבים ונמצאים שם בשבילם. זו עזרה וריפוי ממקום שקט. יש צעירים שנוגעים בקשר המורכב שלהם עם אבא. ויש גם שנמצאים בחל"ת או "בין עבודות" וגם במעגל עצמו מתקשים לדבר על תחושת ה"לוזריות" וחוסר האונים. ראו עדויות בימים אלה ממש של גברים בטלוויזיה שנזקקים לעזרה בתקופה הנוכחית, דמעות חונקות את גרונם, והם מתנצלים המון פעמים על כך שהם פנו לציבור בבקשת עזרה, כי הם כבר לא מסוגלים. אין להם כסף לחגוג לבן יום הולדת, שלא לדבר על למלא את המקרר. תחושת הכישלון אצל גבר היא נוראית.
ומה עם הבנות שלי בהמשך הסיפור, אולי אתן שואלות. בהווייתי אני מחובר לבנות שלי לא פחות מאשר אימן. "אבא, אבוש, אבילו" הן קוראות לי. גידלתי אותן מקרוב, יומם ולילה, נשבע. הקשר הרגשי ביני לבינן מושרש אצלנו עמוק בלב. כשהבית קרס הרגשתי שעוד רגע קורעים אותן ממני. לא יכולתי לשאת את המחשבה על החוויות המשותפות שלנו, נשיקת לילה טוב, חיבוק של בוקר טוב, פינוקים עם אבא, הכנת הכריכים לבית הספר, הדגדוגים, הכנת השיעורים יחד, הסודות הקטנים. ועוד רגע הכל נגמר. כשיש שני הורים, מנקודת מבטי, אין הורה אחד "יותר" מההורה השני. אבא גם אוהב, גם דואג, גם מרגיש, גם מתגעגע. חשוב להבין את זה וחשוב לא פחות להרגיש את זה. טעות גדולה היא תחרות הורית. היא הרסנית, מצלקת. קינאה ונקמה מובילים בהכרח לרע לכולם. ועוד לא דיברתי על תחושת הבדידות כשהבנות נמצאות אצלה...
דז'ה-וו. זוכרות שכתבתי בהתחלה על הכמיהה שלי לתחושת בית ומשפחה? כשמתגרשים, לרוב הגבר (אני מכליל) משאיר מאחוריו את מושג "הבית" על שלל זיכרונותיו וחפציו. אני גם הייתי שם. דעו לכן שזה מכווץ, צובט בלב לראות דברים שהיו שלי, חלק ממני, ואינם עוד איתי. אז התחלתי מחדש. קירות לבנים זרים, קרים וחסרי אופי. דירה. בהתחלה לא היה לי אפילו שולחן אוכל ואכלנו על הרצפה, בחיוך, מן "גיבוש" שכזה, מחבר. מתוך ההריסות לאט לאט הקמתי לנו בית חדש. יצרנו שם חוויות וזיכרונות. עשינו יחד שולחן אוכל מצופה בגזרי נייר בגווני הסגול. יצא מהמם. הוספתי כסאות אוכל מבד סגול. והנה, כולנו מסובין. היה לי חשוב להטמיע בבנות את העובדה שיש להן כעת שני בתים "אמיתיים", במובן החם של המילה. הבית של אמא והבית של אבא. אני בונה מחדש את חיי ואת משפחתי והיא את שלה במקביל.
קופץ קדימה הרבה. שני הבתים מתפקדים מצוין. קורונה טיים. סגר. הבנות החליטו שלא להשאיר את מי מאיתנו ההורים לבד בסגר והתפצלו ביננו לתקופה של שבועיים ואז החליפו ביניהן. 24/7 ילדה שלי איתי בבית. כמו פעם, כמעט. הקירבה גדלה, הרגשתי את השינוי שצומח בי ובהן. העמקנו את הביחד שלנו. אני מאושר. יש לנו בית, יש לנו ביחד אמיתי, משפחתי אוהב וקרוב. סגירת מעגל. וממקום רגוע, בטוח ואמיתי הושטתי יד גם לאימן כשהייתה צריכה, כי דם חדש זורם כבר בתוכי. מהריסות אפשר לקום טובים יותר לכולם. אני יודע.
כמה נתונים ע"פ משרד הבריאות (2019) ומקורות מידע נוספים: בממוצע שנתי בשני העשורים האחרונים כ-82% מתוך 400 המתאבדים בישראל הינם גברים. בדידות היא הגורם הדומיננטי ביותר להתאבדויות גברים. כ-25% מכלל הגברים המתאבדים הינם גרושים. בגילאים 25-44 שיעור הגברים הגרושים המתאבדים היה גבוה פי 7 משיעור הגברים הנשואים.
ועוד בקשה קטנה אליכן חברות: מסרים כגון "כל הגברים...", "הוא גבר גבר", מקומם בפח ההיסטוריה. מי הם אותם "כל" הגברים? יש אותי, יש אותו, כל גבר הוא עולם ומלואו, בדיוק כמוכן.
משה אושפיז הינו חבר מייסד של המיזם "גברים נפגשים לשם שינוי"
דף הפייסבוק שלנו
האתר שלנו