דוגמנית. ShutterStock
צילום: , ShutterStock

חוטיני בצבע עור, עקבים ולק שקוף: סערת הקמפיין הדמיוני

שבועות בלבד חלפו ממקרה שי אברמוב שהתחזה לאסף סודרי, וכבר זה קרה שוב. הפעם, סוכן הדוגמניות איתן שרון בדה צילומי קטלוג לנז'רי, וביקש מדוגמניות תמונות שלהן בחוטיני בצבע עור. אופיר סגרסקי מתריעה: אברמוב ושרון אינם התפוחים הרקובים היחידים בתעשייה הזאת

התחזות לצורך ניצול מיני היא טרנד פופולארי בתעשיית הבידור, כך מגלה פרסום ראשוני ב"ישראל היום". אחרי שנחשף סיפור התחזותו של שי אברמוב לבמאי אסף סודרי לצורך ניצול מיני של שחקניות, נודע כי סוכן הדוגמניות איתן שרון דרש ממיוצגותיו תמונות חושפניות עבור קמפיין בדוי. כאילו אין מספיק הטרדות מיניות בהפקות אמיתיות.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

חוטיני בצבע גוף, חזיה בצבע שחור או לבן, לק שקוף ועקבים - אלה היו הדרישות של הסוכן, שמקורן ככל הנראה בפנטזיות הפרטיות שלו. את התמונות הללו, בלבוש מינימלי, ביקש לקבל בתוספת סרטון הישר לווטסאפ שלו. החברות "בוניטה דה מאס" ו"אפרודיטה", אליהן יוחס הקמפיין, הכחישו מכל וכל קשר לפרוייקט מסוג זה.

עוד בוואלה! NEWS

העסק פורח מחדש: כך חנות הפרחים הקטנה מבאר שבע צומחת מהמשבר

לכתבה המלאה
שחקנית מקצועית היא ממושמעת. לא מתמרמרת, לא עושה צרות, לא אומרת "לא" (צילום: ShutterStock)

במבט ראשון, ההודעות הסליזיות - שכוללות גם דרישה להיקף חזה מדוייקת - מעוררות רתיעה. במבט שני, אפשר להניח שבמקצוע המבוסס על נתונים חיצוניים, דרישות כאלה לגיטימיות ואולי גם נפוצות. אבל סוכנויות דוגמנות אחרות כבר הפריכו את הטענה הזו, והוסיפו כי מותגי אופנה גדולים כמו אלו שציין שרון נוהגים להיפגש עם הדוגמניות פנים אל פנים. במילים אחרות, עין מיומנת יכולה הייתה לדעת מיד כי מדובר בהונאה.

אבל מה לגבי עין שאיננה מיומנת? ומה עם עיניים מיומנות שהסתנוורו מרוב כמיהה להצלחה? בעולם הקשוח והתחרותי של הבראנז'ה, מוכנים לעשות המון כדי לזכות בטיפת הכרה. במקצועות מהסוג הזה, המוטיבציה להצלחה גבוהה כל כך, שלעתים קרובות היא מעוורת את היכולת להבחין בין דרישה מקצועית לגיטימית לסיפור מסריח. במקרה של סודרי, התפוצצה הפרשה רק כאשר שמועה על סרטו החדש הגיעה לאזניו של סודרי עצמו. במקרה של שרון, ניתן רק לקוות שהאמת נחשפה מוקדם יותר, וכי רק מעטות נפלו בפח.

את אלו שנפלו, קשה לשפוט. אני באופן אישי אני מבינה אותן בכל לבי. לפני ימים אחדים שוחחתי עם חברה שלמדה איתי משחק בסמינר הקיבוצים על פרשת אברמוב-סודרי. החברה שאלה: "איך הן הסכימו לעשות דברים כאלה באודישן?", ואחר כך הוסיפה, בחצי-הסתייגות: "אני לא שופטת אותן, אבל איך?". "ואיך אנחנו הסכמנו?", שאלתי אותה ואת עצמי, עד היום. איך הסכמנו להתעללות הנפשית, שכללה בתוכה גם הטרדות מיניות מצד אותה במאית שהטילה אימה על כולם?

עשינו את זה כי זו תעשייה קטנה, וכי אם הסתכסכת עם אחד הסתכסכת עם עוד אלף (צילום: ShutterStock)

זיכרון אחד ממנה צורב לי יותר מכולם. זה התחיל כשאותה במאית ניהלה חזרה לי ולעוד ארבעה גברים מהכיתה. לא היה בין הדמויות שלנו קשר מיוחד, ולמעשה, לא היה לי קשר מיוחד עם אף דמות בהצגה הזו, כי קיבלתי דמות שמופיעה לשתי דקות ואומרת כארבע שורות. במסגרת החזרה, שהייתה יותר דומה לתרגיל-משחק מתמשך, נתבקשנו כל שחקן בתורו להשיג משהו משחקן אחר.

אני נדרשתי להשיג ממישהו כסף, וגייסתי לשם כך את כל הטקטיקות שניתן להעלות על הדעת. "לא, לא, לא", היא צרחה עליי. זו הייתה הדרך שלה, לצרוח. לבסוף נעמדתי מובסת, והודיתי, "אני לא יודעת. תגידי לי מה לעשות". "את יודעת". "אני לא". "תקשיבי לי, חמודל'ה", היא נשענה קדימה. "מה יש לך שאין לאף אחד בחדר הזה?". סלע התיישב לי בגרון. "מה, ציצים? כוס?", הפטרתי. "נו, בבקשה. תעשי מה שאת יודעת".

הדמעות התחילו לזלוג כאילו מישהו פתח להן את השאלטר בבת אחת. מעולם לא הייתי חסודה או שמרנית מאוד, והתנסיתי בסצנות נועזות מאוד על הבמה - אבל ככה, בצרחות ופקודות, מעולם לא ביקשו ממני להחצין את המיניות שלי. הרגע הזה הרגיש כמו התנקזות כל ההטרדות והתקיפות המיניות שחוויתי עד לאותו הרגע. ניסיתי לעצור את הדמעות, וביקשתי לצאת לכמה דקות, להירגע ולחזור. "אם את יוצאת מהדלת הזאת, אל תחזרי", היא אמרה ביובש. כך, תחת ערפל הדמעות, התחלתי לרקוד לשחקן שמולי, מבליטה את מה שביקשה שאבליט.

בפעמים אחרות זרקה הערות עוקצניות על המשקל שלי לפני כל הכיתה, ופעם אחת העמידה אותי מול כולם לצד שחקנית אחרת. היא שאלה את הכיתה, "מה ההבדלים ביניהן?" על להכריז לבסוף כי החזה שלי גדול יותר משלה. את כל מדורי הגיהנום האלה עברתי בשביל ארבע שורות בהצגה.

טוב, לומר את זה כך זה אולי קצת פשטני. עשיתי את זה, עשינו את זה כולנו, במשך חודשים ארוכים של חזרות מייגעות, כי רצינו בכל מאודנו להיות שחקנים. כי רצינו למצוא חן בעיניה ורצינו למצוא חן תמיד בעיני כולם. ככה זה, שחקנים. עשינו את זה כי זו תעשייה קטנה, וכי אם הסתכסכת עם אחד הסתכסכת עם עוד אלף, ומי ירצה שחקנית שעושה בעיות. רצינו להצליח, ורצינו שיאהבו אותנו.

עשינו את זה כי לימדו אותנו ששחקנית מקצועית היא ממושמעת. לא מתמרמרת, לא עושה צרות, לא אומרת "לא". באה לתת עבודה. לימדו אותנו למתוח את הגבולות שלנו כל הזמן, אך מעולם לא הדגישו בפנינו כמה חשוב שנדע איפה בכל זאת עוברים הגבולות הקשיחים של כל אחד מאיתנו. הגבולות שמעבר להם המחיר הנפשי פשוט לא שווה את זה. עשינו את זה כי הגבולות במקצועות הבמה גמישים ממילא, ומראש לא ידענו להבדיל בין "אדם קשה" ל"מתעמר". עשינו את זה כי כשהתלוננו להנהלה ככיתה, קראו לנו מפונקים וממורמרים. עשינו את זה כי העולם שביקשנו להתקבל אליו הבהיר לנו יפה מאוד שאלה כללי המשחק, ומי שלא טוב לו - נשאר בחוץ.

אברמוב ושרון אינם תפוחים רקובים בסלסלה בריאה ואינם זכר קטן וזניח לימים עברו. תעשיית הבידור מספקת קרקע פוריה ליובל אברמובים ולאיתן שרונים, בדיוק מכל הסיבות שהוזכרו למעלה. לא תמיד הם מתחזים לבמאים או ממציאים קמפיין; לפעמים ניתן להם להטריד באין מפריע במסגרת פרויקטים אמיתיים לגמרי. השחקנים והשחקניות, הדוגמנים והדוגמניות, מעדיפים לשתוק. מה, בשביל זה שווה להסתכסך? בשביל זה שווה לסכן קריירה שלמה?

הלך המחשבה הזה, שמזין את קשר השתיקה, הוא שמאפשר למאזן הכוחות להישאר כפי שהוא. הדרך היחידה להפר אותו, היא להשמיע קול. זה הכי מפחיד בעולם, וזה חשוב לאין שיעור. באסכולת תיאטרון מסוימת, נהוג להגיד כי "הבמאי הוא דיקטטור". לא עוד. בעידן המדיה והרשתות החברתיות, כשכל נהג גט טקסי צריך לעמוד בדרישות מחמירות, ידעו כל סוכן ובמאית כי גם הם כפופים לחוקים וכללים. ואם ראש הממשלה עומד למשפט, גם למעשים שלהם עלולות להיות השלכות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully