חינוך מיני. ShutterStock
צילום: , ShutterStock

חוקי השיימינג: המדריך המלא לשיימרית המתחילה

במסגרת השינוי שעובר העולם שלנו בכל הקשור לשיוויון מגדרי ולמציאת מקום חדש למיניות האישה בתוך המארג החברתי, אנחנו כבר יודעים הרבה מאד - בעיקר מה לא לעשות. המדריך הזה, שמתהווה לצד המציאות, יבהיר לנו מה כן. חינוך מיני - חלק א'

בווידאו: כאלף נשים מחו על רצח שרה אוורארד בלונדון (צילום: רויטרס)

לפני ארבע שנים, באוקטובר 2017, רגע אחרי שמתחיל להיחשף ההיקף המופרע של מסע ההטרדות והתקיפות המיניות שביצע המפיק ההוליוודי הארווי ויינסטיין, מעלה השחקנית אליסה מילאנו ציוץ לטוויטר, בו היא מבקשת מכל מי שהוטרדה או הותקפה לכתוב me too כתגובה, כדי להמחיש לעולם את סדר הגודל של התופעה.

למעשה, המונח me too נולד הרבה קודם, ב-2006, על ידי פעילה פמיניסטית בשם טראנה בורק, אבל רק כשהפך להאשטאג שצויץ תוך יום או יומיים יותר מחצי מיליון פעמים, התחילה המהפכה האמיתית. השילוב בין הקמפיין, שבאמת הצליח להבהיר לראשונה את ממדי התופעה, לבין הרשתות החברתיות, שאפשרו לו להתפשט ולהצליח כל כך, יצר כוח ציבורי אדיר שנמצא בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו. האם אנחנו מבינים את גודל האחריות שמגיעה איתו? לא בהכרח.

לפייסבוק ולאינסטגרם שלנו כבר פרגנת? נו, קדימה

כמו בכל תחום, גם בנושא ההטרדות והתקיפות המיניות יש לכוח הציבורי השפעה אדירה, לטובה ולרעה. מצד אחד - המודעות לנושא גדלה, יותר ויותר נשים מסרבות לקחת על עצמן את האחריות לפגיעה ולחוש בושה, מעיזות להתלונן, גם בפנים חשופות, ומרגישות לראשונה שיש להן גב מול כל המערכות הממוסדות האטומות. יש לנו עדיין דרך ארוכה לעבור, לא קל לבוא ולהתלונן, היחס המחפיר כלפי המתלוננות עדיין קיים, אבל היקף שיתוף הפעולה עם המטרידים וההחרשה של מעשיהם כבר לא גורפים כמו בעבר, ואפשר רק לקוות שזה גורם לכל מטריד פוטנציאלי לחשוב פעמיים לפני שהוא אומר או עושה משהו שעלול לפגוע במי שנמצא/ת מולם.

עוד בוואלה!

שרית חדד כנראה פחדה מהתגובה הציבורית, ומסתבר שבצדק

לכתבה המלאה

בנוסף, ישנם מקרים שבהם הכוח והלחץ הציבורי מצליח להשפיע על מקבלי ההחלטות וליצור שינוי אמיתי: כתב האישום נגד ירין שרף תוקן מ"הטרדה מינית ובעילה אסורה של קטינה" להאשמה באונס בעקבות ביקורת ציבורית קשה על הפרקליטות שכללה קמפיין של כמעט 30 אלף מיילים שנשלחו לפרקליט המדינה; שמו של אביעד משה, שניסה לרצוח את אשתו שירה איסקוב, נאסר בתחילה לפרסום אך הלחץ הציבורי והעתירה שהוגשה בעקבותיו לבג"צ הובילו לביטול ההחלטה וזהותו פורסמה; המשטרה הודיעה שתכשיר את היומנאים בתחנות המשטרה לטפל במתלוננות על עבירות מין בעקבות הסטורי שהעלתה גל גברעם על האופן שבו טיפלו בה כשהגיעה להתלונן על שי אביטל - וזוהי רשימה חלקית בלבד, כמובן.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה השלילית של שימוש לא נכון בכוח הציבורי. למהירות המסחררת שבה אנחנו חורצים גורלות ברשתות יש תוצאות הרסניות שלפעמים אינן מוצדקות, גם אם באחוז קטן מהמקרים. אחרי שנים של דיכוי, הסתרה, התעלמות ומתן לגיטימציה לתוקפים, קל להבין מדוע כיום אנחנו נמצאים במצב שבו התגובה האוטומטית של רבים לכל תלונה או חשיפה של הטרדה היא "אני מאמין/ה לך". זה, אגב, בדיוק מה שאנחנו אמורים לעשות, בדיוק כמו שאם מישהי תתלונן על גניבה, איש מאיתנו לא יטיל בה ספק או יחשוד שהיא עודדה אותה. עם זאת, התלונה שלה תיבדק ויידרשו ראיות כדי להאשים את הגנב, ועל החלק הזה, בתוך הסחף הציבורי, אנחנו לפעמים מוותרים.

תרבות הקינסול, שבחסותה אנחנו ממהרים לשפוט, להוקיע ולהחרים אנשים, מאוד מוצדקת בחלק מהמקרים. אין סיפוק גדול יותר מלראות טורפים ותוקפים מיניים שבמשך שנים פגעו בעשרות אנשים מבלי מפריע, זועקים פתאום שהם עוברים ציד מכשפות ומשפט שדה, כשלמעשה הם סופסוף מקבלים את מה שמגיע להם. אבל לפעמים אנחנו שופטים מהר מדי, לפעמים אנחנו מענישים בחומרה רבה מדי, לפעמים אנחנו נסחפים אחרי שמועה או אפילו תלונת שווא.

הטענה המיידית כנגד מה שאני אומרת כאן היא שאחוז תלונות השווא על עבירות מין עומד על 2%, וש-(משפט אמיתי שנאמר לי בהקשר הזה) "אנחנו במלחמה, ובמלחמה יש נפגעים". אז רגע. טענת ה-2% מבוססת על ספר משנות ה-70 והפכה למיתוס, למרות שלא ברור אם יש לה באמת סימוכין. קשה מאוד לקבוע מה אחוז תלונות השווא האמיתי כיום וייתכן שהוא גבוה יותר מ-2%, אבל לא משנה מה יהיו הנתונים, מאחוריהם יש בני אדם שהחיים שלהם נהרסים. האם הם רק נזק היקפי משני ב"מלחמה" לתיקון העוול האמיתי שנעשה לנשים?

חזקת החפות מפשע היא עקרון בסיסי אוניברסלי. ישנה אמירה ידועה של הרמב"ם לפיה מוטב לזכות אלף חוטאים מלהרשיע חף מפשע אחד, אותה, אגב, שמעתי כטענה לגיטימית בעד שחרור רומן זדורוב, שהואשם ברצח, אבל מעולם לא בהקשר של עבירות מין. מסתבר שהרבה יותר קל לנו להטיל ספק באשמתו של רוצח, שהורשע על ידי בית המשפט, מאשר אפילו לחכות רגע לפני שאנחנו סוקלים פומבית אדם שחשוד בהטרדה מינית.

יש לכך סיבה מאוד מוצדקת, והיא שחוסר צדק עשוי להיווצר תמיד, אבל כשזה נוגע לעבירות מין, הוא מושרש בהתנהלות של מערכות האכיפה והמשפט, שרחוקות מלטפל כראוי בעברייני המין או אפילו לתת יחס הולם לנפגעות ולנפגעים. כתוצאה מכך, לציבור לא נותרה ברירה אלא לקחת את הכוח לידיים ולהילחם. הבעיה היא שההמון דורש מהפרט ליישר איתו קו. אין שום מקום לסימני שאלה - או שאתה איתנו, או שאתה האויב, ואם אתה לא מצטרף מיידית לחרם, גם אתה תוחרם. כשאנחנו בוחרים "לקנסל" בצורה כמעט אוטומטית, לעיתים רק בגלל שאם לא נמהר לעשות זאת - יקנסלו גם אותנו, אנחנו הופכים לחברה שפועלת בשם פחד וריצוי, ולא ממקום שמבקש להעניש אשמים ואפילו לתת מקום, בחלק מהמקרים, לחרטה אמיתית ולתיקון.

כדי לקחת מצב קיצון שבו נשים מותרות לכל דורש ועבירות מין זוכות להתעלמות ולעונשים מגוחכים, ולשנות אותו למצב של איזון וצדק אמיתי - צריך לפעמים לעבור דרך הקיצון השני ואולי זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אבל אולי היום, ארבע שנים אחרי שמי-טו פרצה לחיינו, אפשר כבר ללמוד איך לנהל את הכוח שיש לנו בידיים בצורה קצת יותר אחראית, שתבטיח גם יחס ראוי למתלוננות וגם את מיצוי הדין עם האשמים.

מצעד השרמוטות 2019 (צילום: ראובן קסטרו)

אז איך להשתמש באחריות בכוח הציבורי?

  • לשים לב שלא פועלים על אוטומט. זה מסוכן. מעבר לכך, זה משאיר את Me Too כהאשטאג וסיסמה, וסיסמאות הופכות מהר מאוד לריקות מתוכן, בעיקר כשהן מצוטטות ללא מחשבה. זה נושא מורכב, קשה וטעון ואף אחד מאיתנו לא יודע את כל התשובות. מותר להפעיל שיקול דעת, מותר להקשיב לדעות שונות, מותר אפילו לשאול שאלות.
  • להאמין למתלוננות, לתמוך בהן ולסייע להן ולפעול למען לטיפול ראוי בתלונות שלהן במערכת האכיפה והמשפט.
  • לבדוק כל סיפור לעומק, לוודא עובדות, ולחפש ראיות.
  • להבין - באמת ולעומק - שיש לנו את היכולת להחריב חיים של בן אדם. יכול מאוד להיות שמגיע לו החורבן, אבל האם אנחנו צריכים להיות אלה שגוזרים את דינו?
  • לפעול באופן שוטף לשינוי מהותי מהבסיס - לתמוך בגופים, עמותות, פוליטיקאיות ופוליטיקאים שפועלים לתיקון החקיקה ולשינוי אופן ההתייחסות והטיפול בעבירות מין, בנפגעות בנפגעים, כי השינוי המשמעותי ביותר שלו אנחנו זקוקים הוא שינוי של החוקים והנהלים הקיימים כיום.
  • ההנהגה ומקבלי ההחלטות - לא מספיק לקבל החלטות נקודתיות, שמונעות מרייטינג, כניעה ללחץ ציבורי ומהוות בסך הכל פלסטר זמני. כתב האישום של ירין שרף, למשל, זה ששונה לאונס בעקבות הלחץ הציבורי, כולל סעיף נוסף של שידול קטין לסמים. אם באופן היפותטי היו נותנים לנו לבחור הרשעה רק באחד משני הסעיפים, היינו נאלצים לבחור את "שידול קטין לסמים" ולא אונס, כיוון שהעונש על שידול קטין לסמים חמור הרבה יותר.
  • כדי לתקן מצבים אבסורדיים ולא הגיוניים כאלה, מה שאנחנו באמת צריכים זה שינוי יסודי, שיתקן את דרכי ההתנהלות והחקיקה מהבסיס. צריך גם להכניס את הנושא הזה לבתי הספר ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כנשים וכגברים, לא כשיעורי חינוך מיני שמרניים ומצטדקים, אלא כחינוך להתנהלות מינית בריאה ושוויונית של שני המינים. גם זה, כמובן, רק חלק מהשיפוץ היסודי שאנחנו צריכים, אבל בואו נתחיל ממשהו, ונדבר שוב עוד ארבע שנים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully