"היא הייתה פשוט דובון אכפת לי, ציפור שיר. ילדה בת 21, חייכנית, חכמה, מצחיקה ומהממת, עם עתיד זוהר ועם החיבוקים הכי מושלמים בעולם. זה הדבר שאני הכי מתגעגעת אליו, החיבוק שלה". את המילים הללו אומרת לי קְליל, חברתה של ע' - צעירה שהחליטה לשים קץ לחייה בצהרי יום ראשון ה-31/10, בעודה מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים זיו בצפת.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
על המקרה של ע' שמעתם אולי בשבוע האחרון בחלק ממהדורות ואתרי החדשות. אולי פספסתם את מעט הידיעות שהיו ואולי הוא עבר לידכם, כמו שקורה בהרבה ידיעות מהסוג הזה. זה מה שקרה גם לי. רק במקרה נתקלתי בפוסט שהעלו חברותיה של ע' בניסיון לזעוק בשמה, לצרוח איך יכול להיות שדבר כזה קרה והאדמה לא רעדה. רק אחרי שדיברתי איתן הבנתי כמה אנחנו לא שומעים מספיק. לא על ההתמודדות של ע' עצמה ולא על ההתמודדות היומיומית הקשה מנשוא של נשים הסובלות, כמוה, מפוסט טראומה מורכבת בעקבות פגיעה מינית.
ע', שמתוארת על ידי חברותיה כביישנית ואפילו נוטה ללחוש נאבקה כל יום מחדש כדי להצליח לחיות, עד שכנראה לא הצליחה עוד. את המוות שלה אפשר היה למנוע, הן טוענות, ולמעשה מתחננות שאותן נצליח להציל. "אנחנו קוראות לעולם להקשיב לנו דרכה, כי אנחנו טובעות. חייבים לצעוק את זה שאין מענים מספקים לנפגעות", אומרת יעל, גם היא חברה של ע', "היא כל כך רצתה עזרה וכל כך רצתה לא לוותר, ובתחושה שלי מאוד ויתרו עליה. בואי נגיד ככה, היא לא החברה הראשונה שאני מאבדת בצורה כזאת".
סוף שהיה יכול להימנע
קליל ויעל הכירו את ע' במסגרת טיפולית אליה הגיעו כנפגעות טראומה מינית הסובלות מפוסט טראומה מורכבת - Complex Post-traumatic Stress Disorder או בקיצור: C-PTSD. אם בעבר לא הייתה שום מודעות לצורך במענה מותאם לנפגעות טראומה מינית, היום כבר קיימות עשרות מסגרות - מרפאות ייעודיות, מסגרות דיור, מחלקות ייעודיות לנפגעות בבתי חולים כלליים ופסיכיאטריים ואפילו שני הוסטלים. מרבית המסגרות הקיימות, הן הפתוחות והן הסגורות, מספקות טיפול לזמן מוקצב במימון המדינה. הבעיה היא שהמענה המסופק על ידי המסגרות הקיימות קטן מלהכיל את כמות הנשים שזקוקות לעזרה (וחלק מהמסגרות מקבלות גם גברים נפגעי טראומה מינית), ובגלל עומס הפניות, זמני ההמתנה לכניסה למסגרות ממושכים במיוחד.
"עוד לפני הקורונה היו זמני המתנה של שבעה חודשים לחלק מהמסגרות. עכשיו זמן ההמתנה עלה לשנתיים. שנתיים שלמות שנשים אמורות לחכות בין חיים ובין מוות", אומרת קליל, ויעל מוסיפה: "אני מחכה לפסיכיאטרית כבר חצי שנה, ותחשבי שאני במצבים אובדניים מאוד קשים. כל מי שמכיר את עולם הפגיעה המינית יודע שבחורה שעברה פגיעה מינית בילדות נלחמת כל יום בשביל לחיות. לכולנו יש מחשבות אובדניות וכשהן מתגברות, אנחנו זקוקות לטיפול. אבל אין לנו שום מענה חירומי. לא במסגרות הקיימות, לא בחדרי המיון, כלום".
ע', שנפגעה על ידי קרוב במשך מספר שנים בילדותה, טופלה לאורך חייה במספר מסגרות שונות. אל המחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח זיו הופנתה ע' מהוסטל ייעודי בו שהתה, בעקבות הדרדרות במצבה. אך אפילו במצב הזה, בו הייתה זקוקה להשגחה פסיכיאטרית צמודה, היא נאלצה להמתין למיטה פנויה. "לתאר לך מה זאת המחלקה הייעודית שהיא הגיעה אליה?", אומרת יעל, "זה שתי מיטות. והיא הייתה צריכה להגיע עד לצפון, כי פה במרכז הכל מלא ואין מקום. וזה לא שבמרכז יש איזה מחלקות גדולות, זה ארבע, שש מיטות במחלקה. על זה אנחנו מדברות".
כמו נפגעות רבות במצבה, נאלצה ע' להעביר את זמן ההמתנה בחיק המשפחה, המקום שבו, או בסביבתו התרחשה הפגיעה. מדובר בסיטואציה קשה ביותר גם במקרים בהם המשפחה תומכת בנפגעת ומאמינה לה, ומיותר לציין שבמקרים רבים זה ממש לא המצב. "היא הייתה צריכה החזקה ממסגרת למסגרת, מדלת לדלת. לא להישאר באוויר וליפול בין הכיסאות", אומרת קליל בדמעות. בדיעבד, גם אחרי שע' הגיעה למסגרת המיוחלת, היא לא הצליחה לקבל את המענה שנזקקה לו. קליל מתארת בכעס שורה ארוכה של מחדלים בהתנהלות המחלקה, ואי אפשר שלא לכעוס יחד איתה ולתהות אם הסוף הזה היה יכול להימנע.
"טענו שהמחלקה ייעודית אבל היא הייתה מעורבת, גברים ונשים. האל"ף בי"ת זה שמחלקה ייעודית תהיה לנשים בלבד. במצב כל כך רגיש אי אפשר להרגיש אפילו ביטחון בסיסי במחלקה מעורבת עם צוות גברי. אחרי שזה קרה, שמעתי עובד או עובדת של המחלקה שאמרו שהם בכלל לא יודעים על קיום של מיטות ייעודיות במחלקה. זה שבר אותי. היא כבר לקחה את עצמה בידיים, הייתה מוכנה לשים את כל החיים שלה בצד, ללכת למקום שהיא מפחדת בטירוף להיות בו כדי לקבל את ההשגחה שהיא צריכה, וזה היה המקום היחידי שלא דרש המתנה של יותר מחצי שנה. אז בסוף זה בכלל לא מקום ייעודי?! הם השאירו אותה לבד בחדר תרופות, בחורה בהשגחה לאובדנות! זה לא ייאמן", היא אומרת, אבל למרבה הצער, זה לא נגמר שם.
אל סופה הטראגי הגיעה ע' בשעות הצהריים - "הכי זעקה לעזרה", כפי שמגדירה זאת קליל, אבל רק בארוחת הערב הבינו במחלקה שהיא נעלמה. "זה לא נתפס. הדבר היחיד שהם היו צריכים לעשות זה להשגיח עליה ולשמור עליה. אנחנו נפגענו, קרה לנו הדבר הנורא מכל, ואנחנו עדיין מעיזות להיות חזקות, להילחם על החיים שלנו ולבקש עזרה, והמערכות מתירות את דמנו. מישהו צריך לשמור עלינו! אני פשוט רוצה לחבק אותה עכשיו ולהגיד לה שאני לא שופטת אותה, שהיא לא לבד ושהיא לא צריכה לשמור בסוד את איך שהיא מרגישה".
הסיפור המקומם של ע' נמצא בימים אלו תחת חקירת משטרה, אך הבעיות העולות ממנו אינן קשורות רק לסיפור של ע' או למחלקה הספציפית, אלא למערכת כולה ולעשרות אלפי נפגעות כמו קליל ויעל.
קליל, בת 25, היא אומנית, מדריכת רכיבה טיפולית ומתנדבת במסגרות סיוע לנפגעות. יעל, בת 32, היא מאמנת כושר, חובשת ונהגת אמבולנס - לכאורה, טייטלים שמעידים על חיים מתפקדים ותקינים לחלוטין, אך זה כמובן רחוק מהמציאות. בחלקים רבים מהזמן נאלצות הנפגעות לעצור את חייהן ולהתרכז בקבלת טיפול מתאים, וגם מאחורי השגרה המתפקדת מסתתר קושי קיומי גדול. "אנשים לא מבינים את זה. לא רואים את החלקים האחרים, אלה שכל כך מדממים", אומרת יעל.
את יכולה לתאר לי את החלקים האלה?
"אני אתחיל מזה שיש הבדל מאוד משמעותי בין פגיעה בגיל בוגר ובין פגיעה שהתרחשה בילדות. אני נפגעתי על ידי שכן מגיל ארבע עד גיל מאוחר יותר, ולאחר מכן עוד כמה פעמים בבגרות, אבל עיקר ההתמודדות שלי היא עם הפגיעה מהילדות. קודם כל, זו התמודדות מול הקהילה שבה נפגעת, הסביבה שבה זה קרה. זו סביבה שלא תומכת בך. גם אחרי שאת יוצאת מהבית, דבר שאני הצלחתי לעשות רק לפני שנה, זה להתמודד עם המון לבד. המשפחה במקרה שלי מאוד רוצה לעזור אבל הם לא באמת מצליחים להבין או להיות שם, וההתמודדות היא יומיומית: זה סיוטים בלילה, זה לקחת תרופות כל הזמן, זה פתאום לראות מישהו שהקול או הריח שלו מציף בך משהו. זה לא להצליח לקום מהמיטה, לעלות לאוטובוס או לסיים קניות בסופר כי משהו מציף פתאום".
"פגיעה מינית זה רצח של הנפש. ממש", היא מוסיפה, "אנחנו לא יכולות לברוח מזה אף פעם, גם לא בשינה, כי יש פלאשבקים כל הזמן. אנחנו חיות את העבר גם כיום. הסימפטומים של C-PTSD כוללים שילוב מאוד עדין ומאוד מסוכן בין "ניתוקים", כלומר מצבים דיסוציאטיביים, לבין אובדנות. אני חושבת שזה גם מה שקרה לע' ולכן היא רצתה לקבל השגחה 24/7".
בשלב זה, כדי לנסות להבין אותן יותר, החלטתי לפנות לאשת מקצוע בתחום והגעתי, עמוסה בשאלות, אל יפעת בן-דוד דרור, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית עם התמחות בנשים ולימודי טיפול בנשים נפגעות טראומה מינית. יפעת משמשת כמנכ"לית היפ"ם - החברה הישראלית לקידום אבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית, הפועלת תחת ההסתדרות הרפואית בישראל. השיחה שלי איתה, חשוב לציין, התקיימה בנפרד מהשיחה עם קליל ויעל ומבלי לחשוף בפניה את פרטי סיפורן האישי.
מה זה בעצם פוסט טראומה מורכבת?
"כאשר פגיעה מינית מתרחשת בילדות, האישיות של הנפגעת מתעצבת מתוך מרכיבי הטראומה. לרוב מדובר בפגיעה שנעשית על ידי אדם קרוב - הורה, שכן וכדומה, כך שיש אובדן אמון מאוד בסיסי בעולם. כשמדברים על נפגעות טראומה מינית מילדות מדברים על פוסט טראומה מורכבת, כיוון שמדובר בפגיעה ארוכה וממושכת שהמרכיבים שלה מלווים את הנפגעת לאורך זמן ויש לה היבטים נוספים מעבר לתסמינים הפוסט טראומטיים. פגיעה חד פעמית בבגרות, לעומת זאת, מתיישבת כבר על אישיות מעוצבת ואז, לרוב, מדובר על היתכנות להתפתחות של פוסט טראומה ולא על פוסט טראומה מורכבת".
הבנות הזכירו שילוב מטריד במיוחד בין מצבים של ניתוק לאובדנות. את יכולה להרחיב על זה?
"אחת המורכבויות של נפגעות טראומה מינית היא הפיצול בין הנפש לבין הגוף הפיזי. מה שקורה זה שבתהליך הפגיעה, הנפש מתנתקת במידה מסוימת מהסיטואציה. קוראים לזה דיסוציאציה או ניתוק, וזה למעשה מנגנון הגנה שמאפשר לילדות קטנות שנפגעות להתמודד, ונשאר איתן לאורך הרבה שנים. חלק מהעבודה שנעשית במסגרת הטיפול בקהילה וכן במסגרות ייעודיות לנפגעות הוא ללמד את הנפש להיעזר בכל מיני עוגנים מהסביבה כדי לזהות את הניתוק, וכדי לנסות להימנע ו/או לצאת ממנו. מחשבה אובדנית גם היא הרבה פעמים חלק אינהרנטי בחוויה האישית של נפגעות טראומה מינית, אבל היא לא מגיעה רק במצב דיסוציאטיבי. החוויות הטראומטיות והעובדה שנפגעת על ידי אדם קרוב שאמור להגן עלייך מערערות כל כך הרבה עוגנים בחיים, כך שהמחשבה האובדנית נוכחת כמעט כל הזמן, ויש עליות ומורדות בתוך הדבר הזה".
הטיפול שניתן לנפגעות, מספרת יפעת, הוא קודם כל טיפול פרטני בקהילה. עבור רוב הנשים שעברו פגיעה מינית חד פעמית מסגרת טיפול זו תהיה מספיקה, אבל נשים עם פוסט טראומה מורכבת עשויות להזדקק לתמיכה נוספת, בעיקר בסיטואציות של משבר. גם קליל וגם יעל חוו סיטואציות כאלה לא פעם, ולא פעם הרגישו שהן נאלצות להתמודד לבד.
איפה מבחינתכן המערכת נכשלת בלספק לכן מענה ראוי?
יעל: "קודם כל בהמתנה המאוד ארוכה, ואין מענה חירומי. אין היום שום מסגרת שמאפשרת לך להגיד "אני לא בטוב כרגע" ולהיכנס אליה לכמה ימים. הייתה בעבר מסגרת של הוסטל שהיה מאפשר לבנות להיכנס בתקופות קשות כמו תקופת המשפט, החגים, יום הולדת. היום זה כבר לא קיים. וגם במיון - אני הגעתי למיון לפני שבועיים - אין אף איש צוות שמבין בסוג הפגיעה שלנו. לא ידעו מה לעשות איתי בכלל".
קליל: "כשאני הגעתי למיון אמרו לי: "אה, אבל את נראית בסדר גמור". אם את לא מגיעה למצבי קצה של פגיעות עצמיות, שימוש בסמים, BMI לא תקין, מצבים שאפשר לתעד על הנייר - את שקופה".
יעל: "בממשלה לא מבינים את זה. הם לא יודעים מה זה לקום באמצע הלילה עם סיוטים ושבורח לך פיפי במיטה. הם לא יודעים שאת לוקחת כדורים רק כדי להצליח לתפקד בעבודה וחושבת כל יום בשביל מה לחיות. שלא נדבר על הוועדות בביטוח לאומי, שצריך להילחם כדי לקבל נכות קבועה ולא זמנית, או על הקצבה שאנחנו בקושי מתקיימות ממנה - איך אפשר לצאת ככה מהבית שנפגעת בו? בייחוד כשאת גם צריכה לשלם על טיפולים בפרטי כי לכי תמתיני שנתיים לטיפול בציבורי. מעבר לזה, כשאת במצב אובדני, גם ההגעה לבית חולים פסיכיאטרי לא נותנת את המענה, כי מה שאנחנו צריכות זה לא כדור. מה שאנחנו צריכות זה תיקוף, זו סביבה בטוחה, זו הבנה. היחס שאנחנו זקוקות לו הוא שונה מהיחס למחלות בריאות הנפש. זו נישה מאוד ספציפית. בהוסטלים לנפגעות, למשל, יש אמצעי קרקוע במקלחת כדי למנוע התנתקויות. את חושבת שבמחלקה פסיכיאטרית שמאשפזים בה נפגעות יש משהו כזה?"
מה זה 'אמצעי קרקוע'?
יעל: "כשאת במקלחת מול עצמך ומול הגוף שלך זה לא תמיד פשוט. יכולים להיות פלאשבקים וניתוקים ומנסים למנוע את זה - להשמיע מוזיקה במקלחת, לכתוב משפטים מקרקעים על הקיר שאומרים שאת בטוחה, שהכל בסדר, לפעמים המדריכה עומדת ליד הדלת בזמן שאת מתקלחת, יש כל מיני אמצעים. אבל גם את מעט המסגרות שנותנות את המענה המתאים מגבילים לתקופות טיפול מוקצבות. זה כמו שיגבילו לחולה סכרת את האינסולין, רק לכמה שנים. ואז מה? מה קורה כשלמישהי אין כתובת? היום בבוקר היה לי טיפול ואמרתי למטפלת שלי: מה קורה אם אני במצב אובדני מאוד קשה עכשיו? מיון הרי לא רלוונטי, אז מה אני עושה? תגידי לי מה אני עושה?".
הייתה לה תשובה?
"לא. כי אין מענים, היא יודעת את זה. היא הייתה במרכזי הסיוע, היא שנים בעולם הזה. אין מענה".
גם יפעת בן-דוד דרור, שניהלה בעבר את אחד ההוסטלים הייעודיים לנפגעות ועובדת כבר שנים בתחום, מכירה את הטענות. היפ"ם, שהיא נמנית על חברות הועד שלה, היא איגוד מקצועי של אנשי מקצוע מתחומי הרפואה, הסיעוד, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, הפועל לקידום המודעות להשלכות הבריאותיות של פגיעה מינית, ריכוז הידע הנוגע לטיפול, הכשרת צוותים מקצועיים וקידום מחקר בתחום. מתוקף תפקידה, נמצאת יפעת בתקשורת שוטפת עם משרד הבריאות, הרווחה, משרד החינוך, מערכת הביטחון ועוד, כך שהיא מכירה לעומק גם את המענים הקיימים וגם את מצוקתן של הנפגעות.
"אני מסכימה שיש מורכבות במה שקיים", היא אומרת, "למשל הנושא של מרכזי יום או אשפוזי יום, מקום שאליו הנפגעת תוכל להגיע כמה פעמים בשבוע כדי להמשיך להרגיש שהיא מוחזקת, שהיא לא לבד, שמישהו רואה אותה ושהיא ממשיכה לקבל כלים ותמיכה לצרכים שלה. מסגרת כזאת יכולה להיות רלוונטית, למשל, לאימהות שלא יכולות להיכנס למסגרות של 24/7. זה משהו שכמעט לא קיים והוא יכול אולי למנוע הרבה אשפוזים במחלקות ייעודיות. זה חלק מרצף השירותים הנדרש על מנת לתת מענה למירב הצרכים".
"חשוב להבין", היא מוסיפה, "שמרבית המסגרות הייעודיות הן מסגרות פתוחות. במצב של אובדנות פעילה, המסגרת הפתוחה לא יכולה להחזיק את הנפגעת, היא זקוקה להשגחה 24/7. לא פעם ולא פעמיים יעבירו אותה להשגחה במחלקה סגורה לתקופה מסוימת ואז יחזירו למחלקה הפתוחה. זה כמובן דורש מהנפגעות להיות מסוגלות לדווח על אובדנות ולייצר שיח בנושא הזה".
אבל המחלקות הפסיכיאטריות לא תמיד מותאמות לצרכים של הנפגעות.
"אני אגיד על זה כמה דברים. קודם כל, אנחנו חיים בעולם הרבה יותר טוב מכפי שהיה לפני 10, 15 שנים ויותר, במובן הזה שבעבר היו באמת רק מחלקות אשפוזיות פסיכיאטריות לאוכלוסייה עם מחלות נפש. לא ידעו ולא דיברו טראומה מינית. לאורך השנים נפתחו יחידות ייעודיות שכולן, פרט לאחת, יושבות בתוך מחלקות אשפוזיות פסיכיאטריות כלליות, אבל המהות שלהן היא מיטות ייעודיות, עם הכשרה של צוות ייעודי שמותאם לצרכי הנפגעות, ותמיד בחדר נפרד. עם זאת, הרבה פעמים משמעות האשפוז היא להיות בבית חולים שיש בו גם גברים וגם נשים. לצערנו גם בעבר וגם היום יכולות להתקיים פגיעות בתוך בתי חולים, וזאת תחושה מאוד מפחידה ולא בטוחה. יכול להיות גם שיש טיפולים או קבוצות שמתקיימים עם שאר האוכלוסייה במחלקה ואז החוויה של הנפגעות היא שזה לא מספיק מותאם, בניגוד להוסטל ייעודי, למשל, שבו הכל סובב רק סביב הטיפול בהשלכות הטראומה המינית. אני לא יכולה לקחת לנפגעות את התחושה הזאת, אבל אני יכולה להגיד שכאשת מקצוע אני סומכת על המחלקות האלה במאה אחוז".
אנחנו מדברות על מסגרות שאמורות לספק השגחה של 24/7 לנשים או נערות עם נטיות אובדניות - זה אולי לא הוגן להפנות את השאלה הזאת דווקא אלייך, אבל איך יכול להיות שמקרה כמו של ע' קורה במקום כזה?
"למקרה הספציפי אני לא יכולה להתייחס, זה פשוט לא יהיה מקצועי מצידי. אבל אני חושבת שצריך להגיד רגע מילה על בית החולים ועל כל מסגרת שזה קורה בתוכה. זה שבר ומשבר מאוד גדול. חוויית האובדן היא גדולה גם לצוותים, זה בלתי נסבל לאבד בנאדם, לא משנה באיזו דרך, מקרוב או מרחוק".
עד לרגע זה, אני מודה, לא חשבתי בכלל מה מרגישים אנשי הצוות שע' הייתה תחת השגחתם. לא הייתי מאחלת לשונאיי להתחלף איתם. אין לי ספק שכל אדם שעוסק בתחום הזה מגיע מתוך רצון אמיתי לעזור ושהכישלון, שבמקרים כאלה הוא אסון של ממש, הוא אכן בלתי נסבל. אבל המציאות בשטח, כמו בהרבה תחומים אחרים, היא מציאות שבה גם הרצון הטוב ביותר כורע תחת הרים של בירוקרטיה, מחסור בכוח אדם, מיעוט אמצעים וצמצום תקציבים. מי שמשלמות את המחיר הכבד, רוב הזמן בשתיקה, הן הנפגעות, וגם מי שמקדישים את חייהם לשיפור המצב, כמו יפעת ועמיתיה, יודעים שיש עוד דרך ארוכה לעבור.
"המנגנונים פועלים מאוד לאט", אומרת יפעת, "יש מענה, הרבה יותר ממה שהיה קיים פעם, אבל זה עדיין לא מספיק. העולם צריך להבין את הצרכים הספציפיים של הנשים הללו. תורי ההמתנה מאוד ארוכים וזו חוויה מאוד קשה להמתין, לא בכל המרפאות לבריאות הנפש יש יחידות ייעודיות לנפגעות, יש רצף של שירותים שצריך לייצר וכמובן שהכל גם דורש הכשרה והדרכה לאורך כל הדרך לצוותים הטיפוליים. צריך להרחיב את הקיים ולדייק, כולל להרחיב את השירותים לגברים. יש בתי חולים שנותנים מענה ספציפי גם לגברים נפגעי טראומה מינית אבל הוסטל לגברים נפגעים, למשל, כמו שיש לנשים, עדיין אין".
מה צריך בשביל שהדברים האלה יקרו?
"אני אופטימית. היה לובי מאוד גדול מול משרד הבריאות ושר הבריאות בשלושת החודשים האחרונים סביב הקמת רצף השירותים הרלוונטיים, ואני מחכה למימוש תוספת התקציב המדוברת".
את השורות האחרונות שיסכמו את הכתבה אני מוחקת וכותבת כבר כמה דקות. אני רוצה להגיד שגם אני מחכה, שגם אני אופטימית ושאני מקווה לראות שינוי לטובה בקרוב. אני רוצה להגיד שלקליל, ליעל ולשאר הנפגעות נמאס לחכות, ובצדק. אני רוצה להגיד שע', זיכרונה לברכה, חיכתה המון. הלוואי שהיא תהיה האחרונה.
מבית החולים זיו נמסר: "הנושא בחקירה משטרתית ולכן אנו מנועים מלפרסם פרטים מחשש לשיבוש הליכי חקירה".
ממשרד הבריאות נמסר: "לצערנו, לא ניתן להתייחס למקרה הפרטני מפאת סודיות רפואית. נציין כי המקרה דווח למשרד ומצוי בחקירה משטרתית. משרד הבריאות מודע להשלכות הקשות של פגיעה מינית על התפקודים השונים של הנפגעות והנפגעים ורואה חשיבות רבה למתן מענים מותאמים במערך הבריאות הכללי ובמערך בריאות הנפש.
חשוב לציין כי גם היום קיימים מענים ייעודים במסגרות האשפוז, הטיפול בקהילה ובסל -שיקום ויחד עם זאת, אנו מודעים לפערים הקיימים במערכת ולתורי המתנה. בכל מערך בריאות הנפש ניתן מענה למטופלים/ות לפי מצבם הקליני. לאורך השנים המשרד תומך ביחידות אשפוז ייעודיות לנפגעי/ות טראומה מינית במערך בריאות הנפש בפריסה ארצית, תומך במרכז רפואי "לוטם" הנותן מענה טיפולי לאוכלוסייה זו בקהילה ובנוסף מספר בתי חולים מפעילים שירות ייעודי למשל: בי"ח באר יעקב, עובדת מחלקה ייעודית לטראומה "לצדך"; בבי"ח לב השרון, כפר שאול ובאר יעקב קיים טיפול יום המותאם לנפגעות טראומה מינית. קיימות מרפאות בקהילה בהן קיים צוות ייעודי מטפל הנותן מענה ובשנה האחרונה נפתחו שלוש הכשרות למטפלים במערך ברה"נ בדגש טיפול בטראומה מינית ואלמ"ב במטרה להגדיל את מספר אנשי המקצוע שיכולים לתת מענה מותאם וייעודי ומתוכננות הכשרות נוספות בהמשך. בנוסף, קיימים מספר שירותים במערך השיקום. פרוט כלל השירותים נמצא באתר המשרד לטובת הציבור.
יש לציין שמשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים מקבל תקציבים ייעודים ומפעיל תוכניות ומענים לפגעים ונפגעות פגיעה מינית. בתוכניות העבודה לשנת 2022, שם המשרד את קידום הנושא בקדמת סדר העדיפויות, ותוכניות שונות הן לקיצור תורי המתנה והן לפתיחת מענים ייעודיים נמצאות בתהליך תכנון ובהתאם לתקציבים ייעודים שיתקבלו- בתקווה לשפר את המענים ואת הזמינות".