שירה איסקוב. יונתן זינדל, פלאש 90
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

נזק או תועלת? הבעייתיות של יום "המאבק נגד אלימות"

יום המאבק לאלימות נגד נשים הוא יום חשוב מהסיבה הפשוטה שהנושא צריך להיות במקום גבוה מאד במודעות הציבורית, וסיפורי הנשים צריכים להישמע שוב, ושוב, ושוב. אבל ליום הזה יש גם צדדים פחות מועילים. קארין ארד תוהה אם הנזק לא עולה על התועלת. דיעה

בווידאו: גילת בנט, רעיית ראש הממשלה בכנס לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים (צילום: ערוץ הכנסת)

בתור עורכת מדור נשים באתר ארצי גדול, מצופה ממני מן הסתם להתייחס ליום המאבק נגד אלימות נשים, רצוי באותם דברי קילוסין מכובסים שמופיעים בכל עיתון ואתר, כתבות שמכילות כל שנה את אותה אינפורמציה, כתבות שנדיר שמישהו יקרא עד הסוף. אני יודעת את זה, ואתם יודעים את זה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

למה? כי כקוראים וצרכני תוכן אנחנו נוטים לאבד רגישות, ככל שהימים האלה חוזרים על עצמם באוטומט. בדיוק כמו שאף אחד כבר לא מתרגש מכתבת "סלבס מבקשים סליחה" בכיפור, ותכני "יום האהבה" לא גורמים לאף אחד להרגיש נאהב, ככה בקרוב נתחיל לאבד רגישות לאלימות הזאת שאנחנו מוחים נגדה, והיא תהפוך, מעובדת חיים איומה שקיימת כל הזמן סביבנו, ליום שבו כולם צריכים לצאת ידי חובה ו"לציין" את המאבק בצורה "הולמת", רצוי בכנסים חמורי סבר, ראיונות עם מנכליות ואקטיביסטיות, ולתבל בנתונים סטטיסטיים של הנפגעות והנרצחות השנה, כשברקע חברות ענק עושות "מחוות מרגשות" ו"מצטרפות למאבק" בצורת פרסומת שמועילה בעיקר להם עצמם.

עוד בוואלה!

הדרך לבנות שרירים אחרי אימון: מה צריך לדעת על צריכת חלבון?

רקפת אריאלי
לכתבה המלאה
גילת בנט, מציינת את המאבק בדרך הולמת (צילום: דוברות הכנסת, אתר רשמי)

וכך, היום הזה, שהמטרה שלו טובה, יהפוך בקרוב, לעוד יום ברשימת הימים, והרגש שהוא יעורר יסתאב, ויהפוך ליום שבו אנשים יוצאים ידי חובה בלי להרגיש הרבה מדי, ואת מקומן של זעזוע, הטראומה, הבהלה והבחילה, תתפוס האדישות האנושית שהרי מתרגלת להכל, לא משנה כמה זה נורא.

עצוב שאני צריכה לתת את הדיסקליימר הזה, אבל למען הסר ספק, אני בעצמי נפגעת אלימות, אני מכירה נשים שעברו דברים בדרגות חומרה שונות, ומן הסתם אני נגד אלימות א.נשים. ועדיין, היום הזה מזיק לא פחות, ואולי אף יותר ממה שהוא מועיל למאבק. מצד אחד ישנה העלאת המודעות, שהיא חשובה, אבל אנחנו כמדור נשים נמצאים במקום הזה של העלאת מודעות כל ימות השנה, ומקרי האלימות מסוקרים בהרחבה בכל המדיות.

(צילום: דוברות הכנסת, אתר רשמי)

מצד שני, עצם קיומו של היום הזה מטפח איזו תחושה לא מוצדקת של "אנחנו עשינו את שלנו", קצת כמו להביא לבת הזוג דובי ושוקולדים בוולנטיין, או לקנות פרחים בכל שישי. הגבר שקונה את הפרחים לא בהכרח ירגיש אהבה ברגע הקנייה, והאישה שמקבלת אותם תפסיק להתרגש מהם מהר מאד. ההרגל האוטומטי, לא משנה כמה הוא טוב בשורה התחתונה, מטפח קהות רגש ושכחה, ומצמצם את הרגש האותנטי שאמור לעמוד מאחורי הכוונה. אין מה לעשות, יש לנו מנגנון שגורם לנו להתרגל לכל דבר שנוכח בחיים שלנו בצוקה קבועה וצפויה. זה קרה לנו אפילו עם שירה איסקוב - מרוב שהפכו אותה לדבר הממלכתי הזה, שנמצא בטקסים הנכונים ברגעים הנכונים, הכאב שהפנים שלה העלו בנו בהתחלה התחלף במשהו אחר, הרבה פחות רגשי.

זה הדבר האחרון שיכול לקרות למאבק הזה. הוא חשוב מדי.

אסור שאלימות נגד נשים תהפוך להיות המספר הזה שמשמיעים בחדשות בזמן שאנחנו מחכים שהפרק של הישרדות יתחיל. אסור שנתרגל לאלימות נגד נשים, ושהתופעה תהפוך לעוד מספר. כי בסוף יקרה בדיוק מה שקורה כשאתם שומעים בחדשות את המספר של נפגעי הקטל בדרכים ומספר החולים המאומתים. אתם מצקצקים בלשונכם והולכים למקרר להביא נשנוש לא משמין מדי, כי כבר תשע, ותיכף מתחיל הישרדות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully