מתופעה שהייתה נדירה ושנויה במחלוקת, הפכה הפונדקאות בשנה האחרונה לתהליך לגיטימי, ולא רק אצל זוגות גייז כמו אסי ואלברט, אלא גם אצל זוגות סטרייטים שנתנו לשנים לעבור מבלי להגיע להחלטה הזאת, כמו מרב מיכאלי וליאור שליין. מה שנירמל את הנושא עוד יותר הוא ההופעה שלהם בתוכנית 'עובדה'. הבעיה היא, שדווקא את הצד הנשי אנחנו שומעים הרבה פחות, וגם בכתבה המדוברת, שמענו בעיקר את הצד שלו. למה דווקא נשים לא מדברות על פונדקאות?
כשראיתי את הפוסט של מרב מיכאלי שבו היא מספרת שהיא ובן זוגה ליאור שליין הפכו להורים בהליך פונדקאות - לא כעסתי עליה. לא חשבתי שהיא צבועה בגלל ששנים היא אמרה שהיא לא רוצה ילדים, לא חשבתי שהיא בוגדת בעקרונות שלה בגלל שבעבר היא אמרה שפונדקאות היא סחר בנשים, להפך - ראיתי בה מודל לאישה שבאמת הולכת על פי צו ליבה, בכל שלב בחיים שלה, ולא נכנעת לתכתיבים. לא לכאלה שהוכתבו לה מעצם היותה אישה, לא לאלה שהוכתבו על ידי סטנדרטים חברתיים ולא אלה שהוכתבו לה בשם נושאי הדגל של תפיסת עולם או עיקרון, המסרבים לראות מורכבויות ולהבין שדעות ורצונות יכולים להשתנות.
הפרק של "עובדה" נקרא "אמא מרב, אבא ליאור", אבל אמא מרב לא באמת הייתה שם. היו כל מיני תמונות, היו קטעי אילוסטרציה שבהם דגמנה את המטבח הפוטוגני שלה, אבל את הסיפור שמענו רק מהצד שלו, כולל הסברים על התהליך האישי והפנימי שלה. היא עצמה לא התראיינה, לא סיפרה איך חוותה את התהליך, איך זה להיות אמא אחרי כל כך הרבה שנים שלא רצתה, ובטח שלא הדבר שהכי רציתי לשמוע - מה גרם לה לשנות את דעתה?
אני מאוכזבת. ולא כי אני סקרנית, רכלנית או מציצנית שרוצה את כל הפרטים העסיסיים. אני כן. אבל בואו, זה לא באמת עסיסי. וזו גם לא הסיבה האמיתית שרציתי לשמוע אותה. רציתי שהיא תענה לכל מי שנכנס בה, ששפט אותה, שהרשה לעצמו לזעום על בחירה אישית וכל כך מורכבת שהיא עשתה. רציתי שהיא תגיד לכל המיסיונרים ובעיקר למיסיונריות של האל-הורות שקראו לה בוגדת, שהיא לא שם כדי לחזק את הסיפורים שהן מספרות לעצמן בשביל להרגיש יותר בנוח עם החלטות שהן עשו. רציתי שמישהו אחת ולתמיד יפסיק את ההתייחסות להחלטה הכי מהותית, משמעותית ומורכבת שאדם יכול לעשות בימי חייו כאל החלטה של שחור או לבן.
זה לא קרה, אז אנסה לעשות את זה בעצמי. באיזשהו מקום, אני מרגישה מאוד דומה למרב מיכאלי. כלומר, חוץ מהתפקיד הממש בכיר והבגדים השחורים והדיבור בלשון נקבה והדירה בלב תל אביב. שתינו נשים שחיות עם בני זוג ללא נישואים (טוב, אנחנו כן חולקים דירה אבל כל השאר בול, נשבעת), שתינו מבוגרות יותר מבני הזוג שלנו, שני בני הזוג שלנו הצהירו מאז ומתמיד שהם רוצים ילדים, ושתינו הרגשנו במשך לא מעט זמן שאנחנו - לא.
מאז ומתמיד, שני צידי המטבע הפחידו אותי באותה מידה. פחדתי להחליט שאני רוצה, ואז להתחרט, או לגלות שאני אמא לא סבלנית, לא מכילה ולא מספיק טובה. באותה מידה פחדתי להחליט שאני לא רוצה, ולגלות יום אחד שסתם פעלתי מפחד, שפספסתי את החוויה האנושית הכי מופלאה ושאני עדיין אכולת ספקות.
מה עושים? לוקחים החלטה. או שלא, אגב. אבל בכל מקרה צריך להיות מוכנים להתמודד עם ההשלכות של אותה החלטה/אי החלטה, שחלקן עשויות להופיע מדי פעם בצורת הרגש הנורא שנקרא חרטה. מה לעשות, החיים זה לא פיקניק, ומי שלא נותן מקום לספקות - בכל תחום של חייו - הוא בדרך כלל מי שלא אמיץ מספיק בשביל להסתכל להם בעיניים.
מי שבמקום לברך על זה שיש היום אפשרות לאישה ששינתה את דעתה, להפוך לאמא גם בגיל מאוחר הופך אותה לבוגדת, הוא מי שכנראה נתלה בה כדוגמה כדי לחזק את ההחלטות של עצמו. ברגע ש"נטשה", כל הבסיס שעליו הוא נשען התערער, ויותר קל להאשים אותה מאשר להסתכל פנימה ולשאול 'למה זה כל כך כואב לי?'.
גם למי שביקר את מרב מיכאלי על זה שהיא "עשתה את זה בשבילו" רציתי שהיא תענה. שתזכיר, כי כבר קשה לזכור מרוב שהפכנו לתעשיית ייצור ילדים, שליצור חיים ביחד זה קודם כל ביטוי של אהבה. לא סמל סטטוס, לא הישג להתגאות בו, לא "וי" לסמן מול העיניים הבוחנות של החברה. שבזוגיות עושים בחירות מורכבות, הרבה יותר מ"טוב נו, אתה כל כך רוצה אז יאללה", ושאסור לשכוח שיש פה גבר שמודע לוויתורים שנשים עושות בדרך כלל, לעומס ולנטל שנופלים בעיקר עליהן, ורוצה לשנות את התמונה.
אבל היא לא התראיינה, ובמקום לדבר על המורכבות האמיתית של הנושא ועל כמה פחד מחרטה הוא מניע מרכזי להחלטות בתחום הזה, מה שקיבלנו זו כתבה מלווה בטון רגשני של "ילדים יגרמו לכם להשתנות", ותמונות מקסימות שנוגעות לליבנו. אבל עדיין חסר לי משהו חשוב, כי זה רק צובע באותו צבע פשטני את הכל. ילדים, אגב, בטוח יגרמו לכם להשתנות. אבל לפעמים שינויים הם אלה שיגרמו לכם לעשות ילדים. או שלא. במקום להתנפל על מי שמשנה את דעתה, אני רוצה לקרוא לנשים שעוברות את התהליך לחלוק איתנו את החוויה, כדי שיותר אנשים ובעיקר נשים, יוכלו לברך על האפשרות להשתחרר מהמחסום הביולוגי ובעיקר מהפחד לטעות, שמגיע איתו.