שרדו את הזוועה, ניצחו את החיים: הבלדה על חדווה ושלמה

חדוה רבר נולדה ב-1942 בהונגריה. בגיל שנה היא נלקחה לבית יתומים של הצלב האדום, אביה נשלח למחנה עבודה ואימה לאושוויץ. בזכות פועלו של ראול ולנברג, ניצלו הוריה של חדוה. לאחר המלחמה הם אספו אותה מבית היתומים, וב-1950 עלו לארץ.

שלמה בוכניק נולד ב-1936 בטוניס. כשהיה בן 6 נכבשה העיר ספקס ע"י הגרמנים, ומשפחתו נמלטה מהעיר לכפר, עד לשחרור טוניס ב-1943. שלמה ומשפחתו עלו לישראל ב-1955, ושלמה זכה להקים משפחה ולחבוק 6 ילדים, 16 נכדים וכמה נינים.

החיים לא חייכו אליהם, בוודאי לא בימי ילדותם, אם בכלל אפשר לומר שהייתה להם כזו. שנות הילדות של חדוה רבר (79) ושלמה בוכניק (86) היו התמודדות קיומית יומיומית עם המציאות האכזרית בימי השואה. הם נמלטו, הסתתרו, כאבו ופחדו, איבדו את משפחותיהם והתמודדו עם אכזריות השכול בגיל צעיר מדי. שנים רבות עברו עד שכל אחד מהם הצליח לשקם את עצמו, לעמוד על רגליו ולבנות משפחה חדשה, כאן, בישראל.

חדוה הקימה משפחה לתפארת, ולפני מספר חודשים אף הפכה לסבתא-רבא לנינה ראשונה. ל"עמך" היא הגיעה לפני 18 שנים יחד עם בעלה, ממנו התאלמנה ב-2013.

לאחר שהקימו בתים בישראל ונראה היה שלראשונה החיים מחייכים אליהם וזורמים על מי מנוחות, כל אחד מהם בנפרד חווה שוב חוויית שכול מטלטלת. בעלה של חדוה נפטר והשאיר אותה שוב בודדה בעולם, וגם אשתו של שלמה נפרדה מן העולם והשאירה אותו בעצב גדול. לכל אחד מהם היה ברור כי שוב, למרות ילדיהם התומכים והאוהבים, הם יאלצו להתמודד לבדם עם חייהם עד יומם האחרון. נראה היה כי כל הדלתות נסגרו בפניהם והבדידות תנצח שנית.

אך החיים, כמו בחיים, מפתיעים במקומות שלא ציפינו להם.

למועדון של "עמך" הגיע שלמה לפני כ-5 שנים בזכות בתו שעבדה כפסיכולוגית בסניף של העמותה בנתניה. שלמה, נגן אקורדיון ומורה למוסיקה במקצועו, מנצל את כישרונו ומעביר שיעורי מוסיקה ליתר ניצולי השואה בסניף.

כשחדוה היא הגיעה לפעילות בה היא משתתפת מזה שנים רבות היא לא ידעה שתפגוש כאן את אהבה הבאה שלה, לדבריה, אהבה ממבט ראשון. "הוא מעביר שיעורי מוסיקה מדי פעם במועדון. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לשיעור שהוא העביר. הוא מצא חן בעיניי וכנראה שגם אני בעיניו, כי הוא ביקש ממני את המספר שלי עוד באותו יום. משם כבר הכל היסטוריה".

שלמה מסכים עם התיאור שלה את הסיטואציה, גם הוא מספר כי בתוך שניות היה ברור לו ש"את האישה הזו אני רוצה בחיי."

סיפור האהבה בין יוצא טוניס לבין יוצאת הונגריה עשוי להיראות כמעט "רגיל" בימינו, אבל עבור שלמה וחדוה מדובר לא רק באהבה בלתי צפוייה, אלא גם בשבירת סטיגמות ומוסכמות חברתיות.
"בדור שלנו קשרים בין עדות אשכנז לבין עדות המזרח לא היה דבר מקובל, בטח ובטח שלא קשרים רומנטיים", מספרת חדוה. "אני שמחה שהיום זה כבר לא המצב, וילדים היום בכלל לא שמים לב לדברים האלה. הלוואי שככה זה יהיה תמיד. אצלנו זה לא היה המצב, אבל אחרי שעוברים חיים כמו ששלמה ואני עברנו, מבינים שיש בחיים דברים יותר חשובים, וזה גם המסר שאנחנו רוצים להעביר".

שלמה מסכים ומוסיף בחיוך: "בגיל שלי, ממה כבר הייתי צריך להתבייש? כשהיינו צעירים, השכול והייאוש ארבו בכל פינה. מי שנכנע להם, לא שרד. אני תמיד הקפדתי לשמור על אופטימיות ועל אמונה שבסוף מוכרח להיות טוב, וכך אני עושה עד היום. לכן, כשראיתי את חדוה, והיא מצאה חן בעיניי, החלטתי לבקש את המספר שלה", הוא מספר.

כשנשאלו איך בני המשפחות הגיבו לזוגיות, סיפרו ששלמה וחדוה שהתגובות היו תומכות מאוד. "חשוב להם שנהיה מאושרים. אנחנו, ניצולי השואה, מתמודדים עם קשיים שרוב האנשים לא יבינו, פיסיים ובעיקר נפשיים. הזוגיות שלנו מקלה על ההתמודדות היומיומית הזו. אנחנו לעולם לא נשכח את מה שעברנו ואת בני הזוג שהיו ואינם, אותם אהבנו ואיתם הקמנו משפחה. ויחד עם זאת, כשאנחנו יחד, לרגע אחד אנחנו שוכחים לרגע בני כמה אנחנו וכאבי העבר מרפים לרגע. זה נותן לנו את הכוח להמשיך, גם היום בגילנו הלא צעיר".

על הפעילות ב"עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני, אמר שלמה רק מילה אחת - "ביחד. לצחוק ביחד, לרקוד יחד, להיות ביחד עם בני גילי ואנשים שעברו חוויות דומות לשלי. 'עמך' זה כמו משפחה שנייה בשבילי, ואני מאושר שפגשתי פה את חדוה, שהפכה לחברתי לחיים. לא תכננתי להגיע לפה ולמצוא בת זוג, אבל החיים תמיד מלאי הפתעות".