אין ספק שלנשות איראן יש על מה למחות, למעשה אין ספק שלכל אזרח באיראן יש על מה למחות. אם נסתכל על החיג'אב ועל חוקי הצניעות הנוקשים שמושתים על נשות איראן, ושנאכפים בצורה לא מידתית ובאכזריות, כמו במקרה של מהסא אמיני, הצעירה שנעצרה על לבישה "מרושלת" של החיג'אב ונהרגה במעצרה, המקרה שפתח את המהומות, מדובר רק בקצה הקרחון. אפשר למנות עוד כמה בעיות בשלטונות האיראניים, וביניהן: ענישה שאינה מידתית, ענישת קטינים, ענישה על הומוסקסואליות, אפליה מובנית על רקע דתי, הדרת נשים, מניעת זכויות בסיסיות מנשים, ובתוך כל זה גם רדיפה של עיתונאים, צמצום חופש הדיבור והביטוי, ויש עוד. בקיצור, לא כיף באיראן.
ובכל זאת, מה שזכה להיות מוזכר בכותרות בהקשר של המחאות והמהומות הוא דווקא החיג'אב. למרות שברור שלא על החיג'אב עצמו המהומות מתרחשות, אלא שהחיג'אב הוא רק סמל לדיכוי, לאכזריות ולחוסר צדק. הורדת החיג'אב ושריפתו, עמידה למול שוטרי המוסר בשיער גלוי ובפנים גלויות, ואף גזירת השיער - כל אלה הם אקטים שונים שצולמו, תועדו והופצו מתוך המחאה המתרחשת באיראן. החיג'אב הפך לסמל העיקרי של המחאה, וזו אינה הפעם הראשונה שבה זה קורה.
כאשר אף אחד לא יכול לשלוט על המחשבות, על המבטים, על הדיבור ועל הבחירות המיניות של נשים (בתקווה), הולכים על הדבר הקל יותר: להגיד להן מה ללבוש. וכך מאבקים רבים מתנהלים דווקא בזירה הזאת.
זה מתחיל כמובן, בשריפת החזיות, המיתוס המפורסם ביותר בהקשר של מחאות פמיניסטיות. בכל מקום יש ציפיות, דרישות והגבלות סביב הלבוש של נשים, והן בתגובה נלחמות על החופש שלהן. גם בישראל נשים נלחמות על החופש ללבוש מה שבא להן, בין אם ב"צעדת השרמוטות", שהחלה בכלל בקנדה ומתקיימת מדי שנה בתל אביב, בין אם ב"מחאת המכנסונים" של נערות על אכיפה לא שיוויונית של קוד הלבוש בבתי הספר, ובין אם בויכוחים נהלבים ברשתות לגבי האם ראוי שעדן בן זקן, כאמא, תלבש ביקיני או לא. כך או כך, במדינות מתקדמות יותר, מתקדמות פחות, או לא מתקדמות בכלל, הלבוש של נשים יהיה נושא לדיון ולמהומות קטנות או גדולות.
כתזכורת לקיומן של נשים שסובלות מדיכוי, ולאות אהדה כלפי נשות איראן - להלן האירועים המשמעותיים של מחאה נשית שנרשמו בדפי ההיסטוריה ושהביאו לתוצאות חיוביות עבור הנשים ועבור החברה כולה במקום ובזמן שהתרחשו:
1789, צעדת הנשים על ורסאי
ב-5 באוקטובר 1789 צעדה קבוצת נשים עם תופים בשוק בפריז כמחאה על מחירי הלחם. מחאה קטנה שהתפתחה להיות אחד מן האירועים הבולטים במהפכה הצרפתית. לאט לאט הצטרפו עוד נשים וגברים אליהן, חמושים בלהבי מטבח ובנשקים מאולתרים אחרים, ואפילו בכמה תותחים. הקהל גדל והגיע עד כ6-7 אלף איש, שהחלו את הצעדה לוורסאי שנמשכה 6 שעות, במחאה על המצב הכלכלי. שם הקהל צר על הארמון של לואי הששה עשר, ולאחר כמה מהומות, הצליחו לבסוף להחזיר את המלך לפריז. מה שהתחיל ממספר נשים בשוק, הפך צעד משמעותי במהפכה.
1857, מחאת הנשים המאורגת הראשונה
ב-8 במרץ 1857 פתחו מאות פועלות במפעלי טקסטיל והלבשה בניו יורק בשביתת מחאה על תנאי ההעסקה שלהן. זאת הייתה אחת הפעמים הראשונות בהיסטוריה שבהן נשים עובדות התארגנו לפעולת מחאה. את השביתה הראשונה והאמיצה הזו הוחלט להנציח באמצעות יום האישה הבין לאומי, שמצוין מדי שנה ב-8 במרץ, ולא במקרה.
1912, מאבקן של הסופרג'יסטיות לזכות הצבעה לנשים
הסופרג'יסטיות היא תנועת נשים שפעלה בארה"ב ובבריטניה במטרה להשיג זכות בחירה לנשים מתחילת המאה ה-20. בשלב הראשון הן היו מתפרצות ומפריעות לכנסים פוליטיים ושואלות את הנואמים לגבי זכות בחירה לנשים. ב-1911 הבטיח להן ראש הממשלה דאז שיעביר הצעת חוק בנושא זה בתמורה לשקט מצידן. משלא קיים את הבטחתו, הן פתחו במהומות והמאבק העלה הילוך: במרץ 1912 הן החלו לחבל במשרדי הממשלה בלונדון ונפוצו שמועות על פצצות שהוטמנו ברחבי העיר. רבות מהן נאסרו בשלב זה ואף שבתו רעב במאסר, הכל כדי לעשות כמה שיותר כותרות ולקדם את זכות הבחירה לנשים. לבסוף המאבק הצליח וכבר באותו עשור החלה להיכנס בהדרגתיות זכות הבחירה לנשים.
1968, שריפת החזיות
המיתוס המפורסם ביותר בהקשר של מחאות פמיניסטיות: בנובמבר 1968 התקיימה מחוץ לתחרות היופי "מיס אמריקה" באטלנטיק סיטי הפגנת נשים נגד מודל היופי והציפיות מנשים להיות יפות, רק יפות ויפות תמיד. שם התבקשו הנשים לזרוק לתוך "פח החופש - Freedom trash can" כל דבר שהן מרגישות שכובל אותן. נזרקו לשם חזיות, מחוכים, עקבים, מגזינים ועוד. הרבה פריטי לבוש. אמנם אין תיעוד כלשהו לכך שהפח הזה הועלה באש באותו אירוע, אך לא ניתן לכך לקלקל לנו את המיתוס. מאז נשרפו הרבה חזיות אחרות במקומות שונים ברחבי העולם כמחאה נשית על דיכוי ועל ציפיות חברתיות מנשים. You go girls!
1970, מחאת הנשים בארה"ב
ב-26 באוגוסט 1970 החלה מחאה שכללה שביתות נשים נרחבות בארה"ב. כ-50,000 נשים חסמו צירי תנועה מרכזיים בניו יורק ובערים אחרות, בנוסף, שביתות הנשים השביתו את מערכת החינוך, את הצבא האמריקאי, איגודי עובדים, אוניברסיטאות ועוד. הן דרשו גישה לשירותי בריאות, מאבק באלימות נגד נשים, שיוויון חוקי, שיוויון זכויות לקהילת הלהטב"ק וצדק כלכלי. המחאה הצליחה, ובעקבותיה ב-1971 עברה תקנה ראשונה להקמת מרכזי יום לילדים, וב-1972 עברה תקנה האוסרת על אפליית נשים במקומות עבודה ואוניברסיטאות.
1975, יום שישי הארוך
24 באוקטובר 1975 כונה "יום שישי הארוך" לאחר שבו יצאו 90% מנשות איסלנד לשביתה. הן לא הגיעו לעבודה וגם לא נשארו לבצע את מטלות הבית או לשמור על הילדים. זאת במחאה על אפלייה בשוק התעסוקה, שהתבטאה בכך ששכרה של אישה באיסלנד היה כ60% מהשכר המקובל לגבר באותו מקצוע. הן ערערו על התפיסה שלפיה עבודה הגברים היא זו שמניעה את משק, והוכיחו זאת על ידי כך שבאותו יום שישי יצאו להפגין בעיר הבירה והשאירו את משרותיהן בלתי מאויישות ואת בעליהן להתמודד עם העבודה ועם הילדים. גברים רבים נאלצו לקחת את הילדים איתם לעבודה, ויחד עם חסרונן של עובדות רבות, מקומות עבודה רבים לא הצליחו לעמוד בזה והמשק קרס. אמנם פערי השכר לא נסגרו לגמרי מאז, אבל בשנה שאחרי המאבק העביר הפרלמנט האיסלנדי חוק שמעגן את השיוויון בין נשים לגברים בחוקה האיסלנדית.
2003, נשות ליבריה
מחאה נשית היסטורית נוספת שהצליחה היא מחאת הנשים בליבריה בשנת 2003, ששמה סוף למלחמת האזרחים השניה בליבריה שהחלה ב1999. נשות ליבריה הקימו ארגון בשם "נשות ליבריה רוצות שלום עכשיו", מטרת הארגון הייתה לעצור את הלחימה ואת שפיכות הדמים. חברות התנועה התארגנו בעיקר סביב זהותן כנשים, אחיות, אימהות ורעיות, ועל בסיס המכנה המשותף הזה הן הקימו תנועה שחוצה מגזרים ודתות. הן ארגנו הפגנות וגם קידמו את תהליכי השלום מבפנים, תוך שהן מנצלות את תדמיתן הלא-מאיימת כתנועה נשית על מנת לקבל גישה ללוחמים, לפקידי ממשל ולפוליטיקאים המכהנים בתפקידי מפתח. הן גם הצליחו להגיע לאנשי מפתח באמצעות קרוביהם, כך למשל שלחו את אמו של אחד ממנהיגי המורדים כדי שתבקש ממנו לסיים את הלחימה. נשים מעוררות השראה שלא בוחלות באמצעים כדי להביא לשינוי בעולם.
2016, נשות פולין נגד איסור הפלות
ב-3 באוקטובר 2016 ניצחו נשות פולין במאבק נגד הצעת חוק האוסרת הפלות באופן גורף (פרט למקרים שבהם נשקפת סכנה לחיי האם). במסגרת המחאה התקיימו כ-143 הפגנות ברחבי פולין ואורגנה שביתת נשים. עם כ-98 אלף מפגינות ביום השיא של המאבק, זו הייתה המחאה הגדולה ביותר בעד התרת ההפלות בפולין אי פעם, והיא גרמה למהפך ביחס הממשלה לנושא. בתחילת המאבק נרשמו אמירות מזלזלות כלפי המפגינות, אך אותו יום טרף את הקלפים וגרם לממשלה בפולין להתעורר. הם הפילו את ההצעה ברוב של 352 מתנגדים מול 58 תומכים, תוך קיצור של תהליך חקיקה שבדרך כלל אורך חודשים ליומיים בלבד. אם זה אפשרי - הכל אפשרי.
2020, התרת הפלות בארגנטינה
ב-30 בדצמבר 2020 אושר החוק בארגנטינה שמתיר ביצוע הפלות גם עד השבוע ה-14 של ההריון ולא רק במקרים של סכנה לחיי האם או של הריון כתוצאה מאונס. זה לא קרה במקרה, באותן שנים התנועה הפמיניסטית בארגנטינה האיצה את המאבק על ידי הפגנות ושביתות והבאת דרישות החקיקה אל המוסדות הפוליטיים.
2022, מחאת החיג'אב
ב16 בספטמבר 2022 מתה במעצר צעירה בשם מהסא אמיני, שנעצרה על ידי משטרת המוסר באיראן בגין "עטיית חיג'אב מרושלת". כמחאה על חוסר המידתיות ועל האכזריות שנהגו בה שוטרי המוסר, החלו באותו יום מהומות באיראן, שבהן נשים שרפו את החיג'אב ורקדו גלויות ראש ושיער. המחאה גבתה מחירים רבים בנפש ועוררה את דעת הקהל מחוץ לאיראן, שהביעו תמיכה בנשות איראן ובמאבקן. אנחנו איתן.